מדינת ישראל נ' מנצור

גזר דין

1.ביום 16.6.10 הציגו ב"כ הצדדים הסדר טיעון, על פיו הודה הנאשם והורשע בעבירה של פריצה לרכב בניגוד לסעיף 413 ו' סיפא לחוק העונשין ובעבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב בניגוד לסעיף 413 לחוק העונשין בשני אירועים שונים, האחד מיום 2.9.08 והשני מיום 3.9.08.

2.בהתאם להסדר אותו הציגו הצדדים, נשלח הנאשם לשירות המבחן אשר אמור היה בין היתר לבחון את הצורך בהארכת המאסר המותנה התלוי ועומד כנגד הנאשם בן 9 החודשים מת"פ 2033/06.

3.שירות המבחן הגיש תסקיר בעניינו של הנאשם, הסוקר את מצבו הכלכלי אשר נבע בעת עבודתו בעיריית טירה כשנתיים וחצי בה לא שולם שכרו באופן סדיר וכתוצאה מכך נקלע לחובות כספיים גדולים, מצב זה אף הביא להתרופפות הקשר שלו עם זוגתו. מצב דברים זה גרם לנאשם לטענתו לעבור את העבירות נשוא תיק זה שכן המצב הכלכלי היה בעוכריו. בפני שירות המבחן הביע הנאשם את החשש כי מאסר עלול לפגוע בהמשך עבודתו ובעמידתו בתשלום חובות והדבר אף יביא לפגיעה נוספת בפרנסת המשפחה וביחסיו עם אשתו.

שירות המבחן סבור, כי הנאשם הפנים את הלקח מהתנהגותו ולכן המליץ על הארכת המאסר על תנאי בן 9 החודשים תוך הטלת צו של"צ.

4.ב"כ הצדדים טענו לעניין הענישה הראויה. ב"כ המאשימה עתרה שלא לקבל את המלצת שירות המבחן נוכח ההרשעות הקודמות של הנאשם ולנוכח העובדה כי בסמוך לגמר ריצוי עונש עבודות השירות שהוטלו עליו בתיק קודם ביצע את העבירות נשוא תיק זה.

מאידך, הסנגור עתר כי בית המשפט יאמץ את המלצת שירות המבחן כאשר מדובר בנאשם נשוי, כבן 36, אב לשני ילדים, העובד באופן סדיר וקבוע לפרנסתו ואף מנהל אורח חיים נורמטיבי. התדרדרותו של הנאשם, לטעמו של הסנגור, יסודה בעובדה שהנאשם היה עובד עיריית טירה אשר לא שילמה את משכורתו במשך תקופה ארוכה. הסנגור אף סבור, כי ביצוע העבירה ונסיבותיה יש בהם כדי להקל עם הנאשם ולפיכך עתר שלא להפעיל את עונש המאסר המותנה ואף לא להשית על הנאשם קנס.

5.הדרישה להחמרה בעונשם של עבריינים הפורצים לבתיהם או לרכושם של אזרחים תמימים באה לידי ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים. אין בידי לקבל את טענת הסנגור, כי העבירה בוצעה בחניון של בית חולים באיזור הומה אדם בשעות אור ולפיכך יש בכך נסיבה לקולא. לטעמי הצורך בחומרה בעבירת התפרצות לרכב כמו בעבירה של התפרצות לבית מגורים ובעבירות הרכוש בכלל, שהינן "מכת מדינה" ולמקור דאגה וטרוניה לאזרחים רבים ולפגיעה בתחושת ביטחונם. נקל לשער את החוויה הקשה העוברת על קורבן פריצה בשובו לרכבו כאשר משמעות הדבר היא כי רכוש נפגע, נגרם לו נזק, ולעיתים אף יורד לטמיון, שכן העבריין לא יילכד.

6.אכן פשיטא, כי שיקולי הענישה כוללים גם את ההיבטים האינדיבידואליים, כפי שצויין בפסיקה, שהרי עסקינן באדם – הפרט - העומד לדין. אך מאידך, ראוי כי פורצים או פורצים בפוטנציה יידעו כי עלולים הם למצוא עצמם, משיילכדו, מאחורי סורג ובריח - כדי לפטור מעונשם, ולו לתקופת מה, את הציבור".

7.שיקולי הענישה אינם מתמצים בשיקולי הרתעה או שיקום ואין בית המשפט מחוייב להמלצות שירות המבחן. כידוע הענישה הינה אינדיבידואלית ובמסגרתה יש ליתן מקום גם לנסיבות האישיות של העושה ולסיכויי שיקומו. הקושי בקביעת עונשו של נאשם נעוץ בהחלטה איזה משקל יש ליתן לנסיבות הפרט לעומת משקלם של השיקולים הקשורים לאינטרס הציבורי, כשבית המשפט עורך את האיזון בין מכלול השיקולים הרלוונטיים העומדים בפניו. ככל שמדובר בנאשם צעיר יותר, שעברו נקי או איננו מכביד, המביע רצון כן לשנות את דרכיו, וככל שחומרת העבירות מאפשרת זו, הנטייה הינה ליתן משקל נכבד יותר לאינטרס שיקומו, מתוך תקווה כי הפיק את הלקח הנדרש. יחד עם זאת נפסק כי שיקומו של העבריין אינו מראית פני הכל, ולעתים יהיה צורך להעדיף את האינטרס הציבורי, במיוחד בעבירות נפוצות.

8. מן הכלל אל הפרט. ביום 7.1.08 נגזר עונשו של הנאשם בגין עבירות רכוש של שבל"ר ונטישה במקום אחר בניגוד לסעיף 413 ג' לחוק העונשין מאסר למשך 6 חודשים אשר בוצעו בדרך של עבודות שירות וכן 9 חודשי מאסר על תנאי. את עבודות השירות סיים הנאשם לבצע בחודש אוגוסט 2008 ואך סיים אותם כבר ביום 2.9.08 עבר את העבירה של פריצה לרכב בחניון בית החולים מאיר בכפר סבא. דברים אלה מלמדים שאין הנאשם זכאי להזדמנות נוספת שתינתן לו, אין מקום שמי שאינו מפנים את חומרת מעשיו מחד ואת ההזדמנות שנותן לו בית המשפט מאידך ליתן הזדמנות נוספת בדרך של הארכת תקופת המאסר על תנאי.

9.הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה, חסך מזמנו של בית המשפט ושיקול זה עומד לזכותו. אף נסיבותיו האישיות של הנאשם עומדים הן לזכותו.

10.אשר על כן ולאחר ששקלתי את כל הנסיבות, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים.

א.מאסר בפועל של 6 חודשים בגין העבירות בתיק זה.

ב. אני מפעיל את עונש המאסר המותנה בן 9 החודשים מתיק בית משפט שלום פ"ת 2033/06 אותם ירצה הנאשם בחופף ובמצטבר כך שסה"כ ירצה 13 חודשי מאסר.

ג.מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, שלא יעבור עבירה בה הורשע או כל עבירת רכוש.

ד.הנאשם יחתום על כתב התחייבות על סך 5,000 ₪ למשך 3 שנים, להימנע מלעבור עבירה בה הורשע או כל עבירת רכוש.

לא יחתום על ההתחייבות – יאסר למשך 7 ימים.

ניתן צו להשמדה ו/או חילוט המוצגים.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.