מדינת ישראל נ' מנסור(עציר)

החלטה

1.בפני בקשה להארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים כנגדו.

כתב האישום מייחס למשיב עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות והיזק בזדון.

עפ"י עובדות כתב האישום הגיע המשיב למשרדו של המתלונן בטירה וביקש ממנו כסף לצורך רכישת סיגריות וקפה. הואיל והמתלונן סירב, עזב המשיב את המשרד אלא שלאחר מספר דקות שב כשסכין בידו והניפה לעברו של המתלונן. האחרון הרים את ידו השמאלית על מנת להגן על גופו והמשיב דקרו ביד הנ"ל. בהמשך הדף המתלונן את המשיב והסכין נפלה מידו. מיד הוציא המשיב סכין נוספת מכיסו ודקר את המתלונן ברגלו הימנית. כשהחל עימות גופני באמצעות הידיים בין המתלונן למשיב, זרק המשיב במזיד כסא לעברו של המתלונן, שפגעה בכתפו ובחלון ויטרינה בחזית המשרד וניפצה אותו.

2.ב"כ המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר.

לטענתו, לנוכח מצבו הרפואי הקשה של המשיב, שהוא מכור לסמים קשים, ולמרות עברו הפלילי שהוא מחד אינו ממין העבירות המיוחסות לו, ומאידך נעוץ גם כן באותה התמכרות, יש לבחון מתן אפשרות רלבנטית לגמילתו מסמים. לכן, עתר ב"כ המשיב להורות על הכנת תסקיר מעצר ע"י שירות המבחן שיבחן את מידת מוכנותו לשילוב בקהילה טיפולית, וזאת לאחר שבני משפחתו החלו בהתגייסות לסייע בהסדרת העניין.

ב"כ המבקשת מתנגדת נמרצות בהטעימה את נסיבות המעשים שבוצעו ע"י המשיב, עברו הפלילי "העשיר" והעובדה שהגם שהמשיב הורשע בעבר בעבירות סמים, אין הוא עונה על התנאים שקבעה הפסיקה להפנותו לגמילה כבר בשלב זה.

3.רוב החומר הראייתי מעיד על התנהגות אלימה מצד המשיב. עפ"י הודעת המתלונן עשה המשיב שימוש בשני סכינים בעימות שבינו למתלונן. לעומתו המשיב מכחיש את היותו בזירה ואת הדקירה על ידו. ברם, גם אביו בהודעתו תיאר את שסיפר לו בנו, כי היה במשרדו של המתלונן וכי שניהם נפצעו.

בהודעת דודו של המשיב, שהוא גם אבי המתלונן, תואר מקרה נוסף שמשליך אור על מסוכנותו הרבה של המשיב. לא רק דבר מקרה הדקירה נשוא כתב האישום אלא התנהגות בלתי מרוסנת כלפיו כשהמשיב מודה בפניו שהוא השתמש באותה סכין שהציג מולו כדי לדקור את בנו. העד הנ"ל אישר, כי המשיב, שהוא מכור לסמים, מגיע לעיתים קרובות לבית אביו ואף לביתו, לנוכח סמיכות המגורים לבקש כספים.

בכל הודעותיו המשיך המשיב בהכחשותיו, לרבות בעימות מול המתלונן, ולא העלה, ולו ברמז, רצון, בקשה או תחינה להיגמל מהסם, וכאמור אף לא חרטה.

כל החומר הראייתי אינו מצביע על ראשית ראיה לרצון כלשהו לגמילה, וזאת טרם בחינת עצם המוכנות לכך.

4.בפסה"ד המנחה בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סוויסה, קבע ביהמ"ש העליון, מפי השופט עמית את הכללים לבחינת חלופת מעצר מסוג גמילה מסמים, וזאת תוך הדגשת הכלל, כי העיתוי המתאים לגמילה מסמים הוא בשלב גזירת הדין וריצוי העונש.

שלושה חריגים מונה ביהמ"ש לכלל הנ"ל, והם:

"א. כאשר הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר.

ב. כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה.

ג. כאשר יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם."

ביהמ"ש מסביר, כי כבר במסגרת החריג הראשון שהוא החריג העיקרי, על ביהמ"ש לבחון אם הנאשם הביע במעשה ובהתנהגות את רצונו להתחיל בהליך גמילה עוד לפני המעצר, וזאת כדי להשתכנע בדבר אמינות, הכנות והרצון שמפגין הנאשם בנוגע להליך הגמילה. גם בנוגע לסיכוי הצלחת הטיפול יש משקל לכנות רצונו של הנאשם להיגמל, כך שרצונו לא יהיה מונע מציפייה לרווח משני.

עוד מדגיש ביהמ"ש, כי משקלו של העבר הפלילי פועל כנגד שחרור הנאשם לחלופת גמילה מסמים, וככל שהעבירה ונסיבותיה חמורות יותר, מצטמצם כוחו של החריג.

המשיב הורשע מספר רב של פעמים בעבירות רכוש, סמים, החזקת נשק ואלימות. הרשעתו האחרונה משנת 08' והוא ריצה אף בעבר עונש מאסר.

במקרה שבפני השתלבו ביחד העדר הבעת רצון להיגמל, עבר פלילי מכביד ונסיבות ביצוע עבירת אלימות שחומרתה לא מופנמת ע"י המשיב, המכחיש מעורבות. על כן לא שוכנעתי, כי כבר בשלב זה מתקיים החריג, ואני סבורה, כי הליך הגמילה צריך שיעלה ויבוא במסגרת שיקולי הענישה ולא בשלב זה.