מדינת ישראל נ' מנחם ואח'

גזר דין – לגבי הנאשם 1

הנאשם 1 הורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן מיום 07.12.09, בביצוע עבירה של ניסיון לשימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, לפי סעיף 420+ 418, יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן:"חוק העונשין").

במהלך שנת 2007 קשרו שובל בוסקילה, יצחק לוי, ניסים בוגנים, חיים מנחם ואביחי עמר, קשר לזייף ולמכור תווי נכה ורישיונות נהיגה מזויפים. בשנת 2007, במהלך חודשי הקיץ, פנה ניסים בוגנים לנאשם 1 והציע לו לרכוש תו נכה מזויף בתמורה ל- 2,000 ₪, ביודעו כי הנאשם 1 אינו נכה ואינו זכאי לתו חניה. הנאשם 1 הסכים להצעתו של ניסים, העביר לו סכום של 2,000 ₪ ובתמורה קיבל לידיו, תו נכה מזויף. זאת עשה על מנת ליהנות מהנחה משמעותית בדמי האגרה למבחן הרישוי השנתי לרכבו. הנאשם 1 החזיק בתו הנכה המזויף כשבועיים, עד שקיבל את רישיון הרכב ממשרד הרישוי, בו לא נרשמה ההנחה המובטחת.

תסקיר שירות המבחן:

מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם 1 כבן 31, נשוי ואב לשלושה ילדים, דתי בהשקפת עולמו, לומד בישיבה ובמקביל מנהל מזה כ-4 שנים עסק למכירת ספרי תורה, תפילין ומזוזות.

בהתייחסותו לעבירה נשוא תיק זה, לקח הנאשם 1 אחריות מלאה על מעשיו, הביע חרטה ומבוכה עליהם. לדבריו, ראה בהצעתו של ניסים בוגנים, אפשרות לקבל חזרה כספים אותם הוא חייב לו, בנוסף לפיתוי לכסף קל.

קצינת המבחן התרשמה כי ההליך הפלילי המתנהל כנגדו, מהווה עבורו גורם מרתיע המחדד עבורו את כישלונו ההתנהגותי. עוד התרשמה כי העבירה אינה מאפיינת אורחות חייו והוא מסוגל להמשיך ולתפקד בצורה הולמת, ללא התערבות טיפולית, על כן לא באה בהמלצה להעמידו תחת פיקוח שירות המבחן.

בנוגע לסוגיית ההרשעה, התלבטה קצינת המבחן והתקשתה להביע עמדה חד משמעית. אמנם מדובר בעבירה ראשונה, אותה ביצע לפני כשנתיים ועליה לקח אחריות, אולם נראה כי הרשעתו בפלילים לא תפגע באופן קשה בתחום עבודתו.

טעונים לעונש:

ב"כ המאשימה טענה כי הנאשם 1 ניסה לעשות שימוש בתו, עד שגילה כי אינו מקנה לו את ההנחה המובטחת באגרת הרישוי. שירות המבחן לא ראה צורך להמליץ על ביטול הרשעתו של הנאשם 1, לנאשם עסק פרטי ולא הוכח כי יפגע בעקבות הרשעתו. המדובר לדבריה בעבירות חמורות ואין מקום לבטל הרשעתו. העובדה כי הנאשם 1 הורשע בעבירת הניסיון ולא בעבירת השימוש אינה מפחיתה מחומרתה, שכן הנאשם ביקש ליהנות מאגרת הרישוי המופחתת, הניתנת רק לנכים, גם אם יטען כי לא ניסה להחנות בחניית נכים. ב"כ התביעה בקשה שלא לאבחן בין שני הנאשמים, להותיר הרשעתו של הנאשם 1 על כנה ולהטיל עליו מאסר מותנה וקנס בסך 6,000 ₪, כפי שנגזר על הנאשם 2.

ב"כ הנאשם 1 טען כי הנאשם הינו צעיר כבן 30, אב לשלושה ילדים קטנים, לומד בכולל ובמקביל בעל חנות לתשמישי קדושה. הנאשם 1 נורמטיבי, ללא עבר פלילי, לקח אחריות מלאה על מעשיו, כפי שעולה אף מתסקירו החיובי של שירות המבחן. הסנגור ביקש לאבחן בין הנאשם 1 לנאשם 2, אשר בגזר דינו הושם הדגש על השימוש בתווי הנכה לחנייה ואילו לנאשם 1 לא מיוחסת עבירת השימוש. הנאשם 2 עשה שימוש בתו הנכה במשך ארבעה חודשים, עד שנחשפה הפרשה ואילו הנאשם 1, המואשם בעבירת הניסיון בלבד, קיבל את תו הנכה במטרה ליהנות מהנחה באגרת הרישוי והחזיק בו כשבועיים בלבד, על כן אין המדובר בעבירה מהרף העליון. לדבריו, הנאשם 1 פנה בעבר אל משרד הביטחון, על מנת להשתתף במכרזים לאספקת תשמישי קדושה, אולם ההליך הופסק בשל המשפט, על כן הפגיעה בפרנסתו, באם יורשע, אינה מידתית וניתן להסתפק בהטלת צו של"צ ללא הרשעה.

הרשעה או אי הרשעה:

בסיום ההליך הפלילי, ולאחר שהוכחה אשמתו, הכלל הוא הרשעת הנאשם, ורק נסיבות חריגות ויוצאות דופן מצדיקות במקרים מיוחדים ביטול הרשעה. המבחנים להימנעות מהרשעה נקבעו בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337:

"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

הימנעות מהרשעה מקומה בנסיבות יוצאות דופן "רק שעה שהנזק בעקבות ההרשעה גדול באופן בלתי סביר ביחס לחומרת העבירה". (ראה ר"ע 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

אין המדובר ברשימת מקרים סגורה וכל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו הוא, תוך שקילת גורמים שונים כגון: אופיו של הנאשם, עברו ונסיבות ביצוע העבירה.

מן הכלל אל הפרט:

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים ועיינתי בתסקיר שירות המבחן, הגעתי לכלל מסקנה, לאור חומרת העבירה נשוא תיק זה ונסיבות ביצועה, כי האינטרס הציבורי והצורך בהרתעה גוברים על פני האינטרס השיקומי והנזק הצפוי אשר לא הוכח, ועל כן אין מנוס מהרשעת הנאשם 1.

שירות המבחן אף הוא לא בא בהמלצה שלא להרשיע את הנאשם 1.

המעשים בהם הודה הנאשם 1 הינם חמורים. הנאשם רכש תו נכה מזויף במטרה ליהנות מהנחה משמעותית בדמי האגרה למבחן הרישוי השנתי לרכבו. תו הנכה מונפק לרווחתם של בעלי המוגבלויות אשר ניידותם מוגבלת, מטרתו להקל במעט על סבלם כי רב ולסייע בידם בהתמודדות עם פעולות היום יום. תו הנכה מקרבם למחוז חפצם, ומאפשר להם להחנות את רכבם בחניות המוקצות ומיועדות לנכים על פי חוק. אמנם הנאשם לא הורשע בשימוש בתו הנכה אלא רק בניסיון להשיג בעזרתו הנחה במשרד הרישוי, אולם אף ניסיון זה ראוי הוא לגינוי וחמור לכשעצמו. הנאשם 1 בוודאי שלא רכש את תו הנכה על מנת לקשט בו את קירות ביתו ואך נוכל לדמיין כיצד היתה מתגלגלת הפרשה, במידה וכן היה מקבל הנאשם 1 את ההנחה הנכספת. נראה כי העבירה הופסקה בשלב הניסיון, מקום בו הניסיון לא צלח ודי לחכימא ברמיזא. אתחשב בכך לעניין העונש אולם לא אוכל להימנע מהרשעתו של הנאשם 1. הנחה בדמי האגרה למבחן הרישוי השנתי לרכב, נועדה להקל בניידותם של הנכים ואם יהפוך תו החנייה לפלסתר, המצוי בידי כל, יכול ותבוטל ההנחה ויוכבד כובד משאם של הנכים.