מדינת ישראל נ' ממוקה

פסק דין

1.המשיב הורשע, על פי הודאתו, בבית המשפט לתעבורה בצפת, בעבירה של נהיגה בשכרות, כאשר בגופו נמצאו 320 מקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף.

2.בית המשפט קמא גזר על המשיב 10 חודשי פסילה בפועל, מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, 7 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, 4 חודשי פסילה על תנאי ושל"צ של 120 שעות.

3.בפני ערעור על קולת העונש, במסגרתו מבקשת המערערת להחמיר בעונש הפסילה בפועל שהוטל על המשיב, בטענה כי לא התקיימו טעמים שהצדיקו סטייה מן הרף המינימאלי הקבוע בחוק, והחמרה ביתר רכיבי הענישה, לרבות על ידי הטלת קנס, בטענה כי העונשים שהוטלו על המשיב, אינם משקפים את חומרת העבירה.

4.המערערת מפנה לפסק הדין שניתן בע"פ (מחוזי ירושלים) 30523/06 מדינת ישראל נ. נשפיץ, שם נקבע כי נסיבות אישיות "רגילות", כמו כמות האלכוהול בגופו של הנאשם, העובדה שלא כשל בבדיקת מאפיינים, היותו תלוי ברישיון לצורך פרנסתו, עבר לא מכביד, טיפול בבני משפחה וכיוצ"ב, אינן נסיבות מספקות לצורך סטייה מן העונש המינימאלי הקבוע בחוק.

עוד מפנה המערערת לעפ"ת (מחוזי ירושלים) 11645-01-12 מדינת ישראל נ. וקנין, שם התקבל ערעור המדינה והוחמר עונשו של נאשם ובקשת רשות ערעור על פסק דין זה נדחתה (רע"פ 3638/12 ווקנין נ. מדינת ישראל) ולעפ"ת 19921-11-11 (מחוזי נצרת) מדינת ישראל נ. אבו, גם שם התקבל ערעור המדינה על קולת העונש.

5.ב"כ המשיב עתר לדחיית הערעור. לטענתו, אין במקרה זה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור, שכן בית המשפט קמא נימק בהרחבה את נימוקיו להקלה בעונש. המשיב כבן 62, עבר ב-20 השנים האחרונות משברים שהותירו אותו פגוע נפשית, בריאותית, חברתית וכלכלית. הוא עבר 7 צינטורים, לקה 3 פעמים באוטם שריר הלב ונמצא במעקב קרדיולוגי, הוא התמוטט כלכלית וכיום מתקיים מקצבת הביטוח הלאומי. במישור האישי, נפרד המשיב מאשתו, ילדיו מצויים במשמורת אשתו והוא מטפל באמו הקשישה והחולה. עוד מפנה ב"כ המשיב לריכוז האלכוהול בגופו של המשיב, לכך שצלח את בדיקת המאפיינים, להודאתו ולתסקיר החיובי שנתקבל בעניינו.

6.לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים ועיינתי בטיעונים המשלימים, שוכנעתי כי אין מנוס מקבלת הערעור.

7.סעיף 39א לפקודת התעבורה (נוסח חדש) מסמיך את בית המשפט לסטות מעונש המינימום (24 חודשי פסילה בפועל), בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין. המחלוקת בפני נוגעת לשאלה מה הן "הנסיבות המיוחדות" שבהתקיימן, רשאי בית המשפט לסטות מן העונש המינימאלי, ועד כמה נכון וראוי היה להקל עם המשיב, בנסיבותיו.

8.בית המשפט העליון קבע כי החריגה מעונש המינימום, ראוי שתעשה במשורה ולשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד להרתיע כל נהג, גם נורמטיבי ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג (רע"פ 8387/06 אילא נ. מדינת ישראל).

9.בפסיקה ניתן למצוא ביטוי לגישה דווקנית ומחמירה יותר באשר לטיב הנסיבות המצדיקות סטייה מן הרף המינימאלי, לצד גישה מרחיבה יותר.

10.ב"כ המערערת מפנה לפסיקה שניתנה בבית המשפט המחוזי בירושלים, כך למשל ב -

עפ"ת 11645-01-12 (כב' השופט מ. יועד הכהן) בעניין וקנין, שם חזר בית המשפט על העמדה שהביע בעפ"ת 667-01-12 מדינת ישראל נ. בונפיל, לפיה אין לקבל כ"נסיבות מיוחדות" טענות בדבר מצוקה כלכלית, פגיעה בפרנסה, הודאה, חרטה, התנהגות נורמטיבית בד"כ, תחושה סובייקטיבית של פכחות, העדר עבר תעבורתי או עבר תעבורתי קל וכיוצ"ב. כך גם העובדה שאדם נזקק לרכב לצרכי עבודתו או לצרכים משפחתיים, בוודאי איננה יכולה לשמש "נסיבה מיוחדת".

כאמור, על פסק דין זה הוגשה בקשה לרשות ערעור (רע"פ 3638/12) וזו נדחתה מן הטעם שהואיל והוטלה לבסוף פסילה לפי עונש המינימום, לא ניתן לומר שהעונש חורג ממקרים דומים. בית המשפט העליון הוסיף, כפי שהוא מדגיש פעם אחר פעם בעבירות אלו, כי "הנהיגה בשכרות היא מן הרעות החולות שבכביש, שסכנתן בצידן ועלולות לגרום לאסונות, בחינת "מכונת מוות נעה". ההחמרה היא גישת המחוקק וסטיה ממנה היא חריג, והמחמיר איננו מפסיד".

11.ברוח דומה לפסק הדין בעניין וקנין, ניתנו פסקי דין כמו בעפ"ת (מחוזי ירושלים) 37579-04-12 מדינת ישראל נ. לידסקי ופסקי הדין המאוזכרים בו.

12.לעומת זאת, במסגרת עפ"ת (מחוזי ת"א) 32767-08-10 מדינת ישראל נ. קרסנוברייזי, הביע בית המשפט (כב' השופט בן יוסף) דעתו כי הנסיבות המיוחדות אינן חייבות להיות קיצוניות, כל ענישה הינה אינדיבידואלית ולוקחת בחשבון עבר תעבורתי ופלילי, נסיבות חיים מיוחדות, הודאה והבעת חרטה ונסיבות נוספות, כשהרשימה איננה סגורה. באותו מקרה קיבל בית המשפט ערעור שהוגש על קולת העונש והחמיר את עונש הפסילה מ - 6 חודשים ל - 18 חודשי פסילה בפועל, מאחר ולא התקיימו נסיבות מיוחדות במידה שהצדיקה הקלה, כפי שנקבעה בגזר הדין. פסק הדין עמד לבחינתו של בית המשפט העליון ברע"פ 9234/10 שהגיש הנאשם על ההחמרה בעונשו והבקשה נדחתה.

13.באותה גישה ראה עפ"ת (ת"א) 38998-05-12 עודני נ. מדינת ישראל, שם הקל בית המשפט המחוזי בעונשו של נאשם שנגזרו עליו 24 חודשי פסילה בפועל, בהתחשב ברמת האלכוהול שנמצא בגופו, עברו הצבאי, עברו התעבורתי והיותו תומך בהוריו הנכים.

14.מבין הגישות השונות, דעתי היא כדעתו של כב' השופט ר. בן יוסף.

בפני בית המשפט הגוזר דינו של נאשם מכלול של נסיבות, לכל אחת מהן עוצמה שונה, ומשקל אחר בעונש ההולם. בית המשפט מתרשם מן התמונה הכוללת המוצגת בפניו, ובהתאם לכך, ובשים לב להלכה שלפיה חריגה מעונש המינימום צריכה להיעשות במשורה, עליו לקבוע האם יש בנסיבות שבפניו כדי להצדיק סטייה מן הרף המינימאלי.

15.בעפ"ת 19921-11-11 מדינת ישראל נ. אבו אלהיג'א, קיבלתי ערעור המדינה על קולת עונשו של נאשם שנגזרו עליו 18 חודשי פסילה בפועל. בית המשפט קמא הקל בעונשו של הנאשם מן הטעם שחלפו 5 שנים מאז ביצוע העבירה, אולם מאחר וחלוף הזמן רבץ רובו ככולו לחובת הנאשם ולא נמצאו טעמים נוספים מיוחדים שהצדיקו הקלה בעונשו נתקבל הערעור. עברו התעבורתי לא היווה כשלעצמו, נימוק מיוחד (ראה רע"פ 2659/12 אבו אלהיג'ה נ. מדינת ישראל).