מדינת ישראל נ' מלקו

החלטה

1.         בפני בקשה למעצרו של המשיב מלקו סיבהט, עד לתום ההליכים המשפטיים, לפי סעיף 21 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים( התשנ"ו –1996.

2.          נגד המשיב הוגש כתב אישום ב- פ"ל 106-01-11 המייחס לו בין היתר, אישומים של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה רשלנית, גרימת חבלה של ממש, אי-ציות לשוטר, עזיבת מקום תאונה ואי הגשת עזרה.

יצויין, כי על פי האמור בכתב האישום, רישיונו של המשיב נפסל על ידי קצין משטרה בתאריך 19/12/10 בפסילה מנהלית למשך 30 יום, בגין עבירה של נהיגה בשכרות.

בתאריך 29/12/10 בשעה 19:28, נהג הנאשם ברכב פרטי תוצרת סוזוקי, מ.ר. 4734728 ברח' ירושלים בראשל"צ, ממזרח למערב. הנאשם לא ציית להוראות השוטרים שהורו לו לעצור בצד הדרך, החל בנסיעה מהירה ובהגיעו לצומת, לא האט ולא נתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה. הוא פגע בהולך הרגל וגרם לו חבלה של ממש באופן שנזקק לתפרים. הנאשם עזב את מקום התאונה, מבלי למסור פרטיו ומבלי להגיש עזרה.

המשיב נעצר בו ביום על ידי המשטרה. ביום 30/12/10 הורה בית משפט השלום בראשל"צ על מעצרו של המשיב עד ליום 03/01/11.

ביום 03/01/11 התקיים בפני דיון בבקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים, והוריתי על המשך מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת.

3.         בחומר הראיות שהומצא לעיוני, קיימות ראיות לכאורה לביסוס אישומים אלו, ואין טענה מטעם המשיב כנגד כך.

יש לציין, כי בהקראה שהתקיימה במועד הבאתו של המשיב בפניי במסגרת הבקשה להורות על מעצרו, הודה המשיב בכל האישומים המיוחסים לו והביע חרטה.

התביעה עתרה למעצרו של המשיב, עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח.

המשיב ביקש להורות על שחרורו למעצר בית מוחלט וזאת עד לתום הדיון, בפיקוח הוריו ואחותו. מחקירת הוריו עולה, כי הם אינם עובדים והם הביעו את נכונותם לשמש כמפקחים למשיב. אחותו של המשיב עובדת במשמרות ומוכנה אף היא לשמש כמפקחת למשיב בנוסף להוריה.

4.העבירות, שבהן מואשם המשיב, הינן חמורות באופיין ומלמדות על כך שהמשיב מהווה סכנה לביטחונם של המשתמשים בדרך.

המשיב נוהג משנת 2008 ולחובתו 4 הרשעות קודמות בתעבורה. – כולן ברירת משפט ברף הנמוך.

בפלילים, לחובת המשיב 2 הרשעות קודמות, אחרונה בשנת 06'.

5.המשיב עתר, כאמור לשחרורו או לחילופין לשחרורו לחלופת מעצר.

חלופת מעצר, כשמה, הינה תחליף למעצר המתבקש והיא מהווה הקלה לטובת הנאשם ונועדה למזער, עד כמה שניתן, את התוצאות החמורות של המעצר, וזאת מבלי שתכלית המעצר תפגע.

            אכן ביהמ"ש העליון קבע, כי במקום שחלופת המעצר מתאימה לנסיבות המקרה והנאשם, יש להעדיף את חלופת המעצר על פני המעצר בפועל, וזאת כדי לאפשר לעצור לקיים אורח חיים מינימלי מבלי לפגוע בתכלית המעצר.

            ביהמ"ש לא יוכל לקבוע חלופת מעצר, מבלי שתונח בפניו תמונה ברורה, אשר ממנה יוכל להשתכנע מהי חלופת המעצר התואמת את נסיבות המקרה ואת נסיבותיו המיוחדות של הנאשם העומד בפניו.