מדינת ישראל נ' מלמוד

החלטה

בפני בקשת המבקש להורות על ביטולו של כתב האישום שהוגש נגדו, מהטעם של פגם או פסול בכתב האישום, ו/או מהטעם של הגנה מן הצדק, לפי סעיפים 149(3) ו-149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ], תשמ"ב-1982.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו את ביצועה של עבירת גניבה ממעסיק, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי הנטען, בהזדמנויות שונות עד ליום 5.3.08, גנב הנאשם דלקים מחברת "פז" בה הועסק, בכמות כוללת של כשש מאות ליטר, אותם מכר לאחרים.

השתלשלות העניינים עד להגשת כתב האישום:

חברת "פז" פנתה למשטרה בתלונה ביום 6.3.08, ולאחר חקירה החליט ביום 12.6.08 קצין משטרה לגנוז את התיק בעילה של חוסר עניין לציבור. יצויין, שלפי סעיף 62(3) לחסד"פ, סמכות גניזה בעילה זו בעבירות מסוג פשע (דוגמת העבירה דנן) איננה בסמכות קצין, ולפיכך החלטה זו של קצין המשטרה ניתנה שלא בסמכות.

החברה הגישה ערר על החלטה זו, ובעקבות בדיקה מחודשת של התיק בתחנה – מבלי שהעניין הועבר לפרקליטות – הורתה היועצת המשפטית של היחידה ביום 20.10.08 על פתיחת התיק מחדש.

אז התיק הועבר לפרקליטות מחוז תל-אביב (פלילי), וכבר ביום 30.10.08 נשלח למבקש מכתב יידוע, לכתובת שמסר בחקירתו והיא גם כתובתו כפי שהופיעה אז במרשם במשרד הפנים. הנאשם טוען, כי מכתב זה לא נשלח ובודאי שלא הגיע לידיו.

בדצמבר 2008 הועבר התיק מהפרקליטות למפלג התביעות המשטרתי לשם הגשת כתב אישום.

ביום 16.6.09 נשלח מכתב יידוע נוסף, ממפלג תביעות לנאשם, וביום 18.7.10 הוגש כתב האישום. אין מחלוקת כי מכתב זה אכן נשלח, כהוראת הדין.

טענות המבקש:

א.ההחלטה לפתוח מחדש את התיק נעשתה ללא כל שינוי נסיבות ומבלי שהצטבר חומר חקירה נוסף מעת פתיחת התיק מחדש. רשות מנהלית חייבת לנמק החלטתה, גם כשיש בה שינוי מהחלטה קודמת של אותה רשות, ועליה להשתית את החלטת השינוי על נתונים הולמים;

ב.החלטה זו גם התקבלה על-ידי גורם שאינו מוסמך – קצין זה או אחר מהיחידה החוקרת – כאשר זכותו של מתלונן לערור קבועה בסעיף 64 לחסד"פ, לפיו ערר על גניזה שכזו צריך להיות מוגש לפרקליט מחוז או פרקליט שהוסמך לכך, ובידו הסמכות להחליט מה ייעשה בתיק. סעיף זה ממצה את זכות המתלונן לערור, ואין אפוא זכות למתלונן לפנות ב"בקשה לעיון חוזר" לגורם הגונז עצמו, ולגורם זה אין הסמכות לקבל את הערר על החלטתו-שלו;

ג.ההחלטה ניתנה מבלי שניתנה לנאשם זכותו לפי סעיף 65 לחסד"פ – להיות מיודע בדבר הגשת הערר, כדי לשטוח טענותיו בפני הגורם שאמור היה להכריע בערר זה;

ג.הנאשם לא יוּדָע בדבר פתיחת התיק מחדש, והופתע לגלות, כשנתיים וחצי לאחר שקיבל הודעה על גניזת התיק, כי למעשה התיק הבשיל לכתב אישום. לא זו בלבד שנרמסה זכותו של הנאשם לשימוע טרם הגשת כתב האישום, אלא יש לתת משקל גם לצפייתו כי העניין הסתיים זה מכבר;

טענות המשיבה:

א.היחידה החוקרת רשאית היתה לשנות מהחלטתה הראשונית לגנוז את התיק, ולפתחו שוב, שכן זכותה של רשות ציבורית לעיין מחדש בהחלטותיה;

ב.אמנם, הנאשם לא קיבל מכתב יידוע בדבר הערר, אך בהמשך קיבל שני מכתבים מיחידות התביעה שטיפלו בעניין, ולמצער – כאשר אין מחלוקת כי אחד המכתבים אכן נשלח, ביום 16.6.09 – לא ניזוק הנאשם, והוא שבחר שלא לנצל זכותו לשימוע, פרק זמן של למעלה משנה, עד להגשת כתב האישום;

ג.בנוסף, גם אם נפלו פגמים בפעולות היחידה החוקרת והתביעה, אין הם עולים כדי פגמים המצדיקים ביטולו של כתב האישום;

דיון ומסקנות:

טענות המבקש אינן נוגעות לפגם או פסול בכתב האישום, אלא הן מתכנסות לשתי טענות אלו: