מדינת ישראל נ' מישר

החלטה

בפניי ערר שהוגש לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982, על החלטות בית משפט השלום בעכו (כב' השופט מ' אלטר), מיום 23.12.12 ומיום 24.2.13, אשר קיבל באופן חלקי את בקשת המשיב לגילוי חומר חקירה וקבע כי המשיב זכאי לעיין בפרט אחד מהמרשם המשמעתי של השוטר -המתלונן שעניינו תיק מח"ש 2442/98, וכן בתיק החקירה האמור (להלן: "ההחלטה", "פרט הרישום"או "ההרשעה" או "המתלונן", בהתאמה).

הבקשה הוגשה בעטיו של כתב אישום שהוגש על ידי העוררת כנגד המשיב אשר מייחס לו עבירות של תקיפת שוטר, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ושיבוש הליכי משפט.

בדיון שנערך בפניי ביום 18.3.13 ציין ב"כ המשיב כי מבקש הוא לעיין אך בפרטי המרשם המשמעתי של המתלונן ולא בתיק החקירה;

בנסיבות אלה, נותרה לדיון אך השאלה האם יש להתיר למשיב לעיין בפרט אחד מהמרשם המשמעתי של המתלונן, אם לאו.

טענות הצדדים:

העוררת טוענת כי שגה בית משפט קמא בהחלטותיו מאחר ובקשת המשיב התייחסה לעיון בפרטי המרשם, בעוד שבהחלטות בית משפט קמא ניתנה רשות למשיב לעיין גם בתיק החקירה עצמו, וזאת מבלי שבית משפט קמא עיין בתיק החקירה ובחן את הרלוונטיות של המסמכים המצויים בו לאישום התלוי נגד המשיב; סוגיה שאינה עוד על המדוכה נוכח הצהרת המשיב בדיון, כמבואר לעיל.

עוד טוענת העוררת, כי בית משפט קמא לא התייחס לשאלת הרלוונטיות של המרשם המשמעתי של המתלונן להליך, בהתאם להלכה שנקבעה בבש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל, ולא נימק ההחלטה כי תיק מח"ש 2442/98 רלוונטי לאישום.

העוררת מוסיפה וטוענת כי הרשעה שחלף בעניינה זמן ניכר ממועד גזר הדין, כגון ההרשעה שבענייננו, יש לראותה כלא רלוונטית, במיוחד כשמדובר בהרשעה בדין משמעתי בתיק מח"ש 2442/98, לגביה חלפה תקופת ההתיישנות ותקופת המחיקה של ההרשעה, לפי חוק המרשם הפלילי, תיכנס לתוקף במאי 2013.

לאור האמור, עותרת העוררת כי בית המשפט יורה כי המרשם המשמעתי של המתלונן וכן תיק החקירה 2442/98 איננו חומר חקירה ועל כן, אין להתיר למשיב לעיין בהם.

המשיב הגיב לערר וטען כי אין הוראות העוסקות בהתיישנות הרשעה משמעתית או במחיקתה, ועל כן, יש לדחות את טענות העוררת בעניין זה.

עוד טוען המשיב כי על פי המידע במדיה נמצא כי המתלונן קשור במקרים בהם עוכבו אזרחים עיכוב סתמי וכי לפחות באחד מהמקרים נקבע כי המתלונן טפל על אזרח עבירה של תקיפת שוטרים. בנסיבות אלה, טוען המשיב כי מעורבותו של המתלונן באירועים דומים בעבר, בהם הוגשו תלונות ונפתחה חקירה, חשובים ורלוונטיים להגנת המשיב ולתמיכה בגרסתו כי הוא זה שהוכה ע"י המתלונן.

על כן, טוען המשיב כי יש להתיר את העיון בפרט המרשם, מאחר ועשויה להיות לו השלכה על קביעת המהימנות של המתלונן.

בדיון שבפניי טען ב"כ המשיב כי בניגוד לטענות העוררת, בית משפט קמא לא הורה באופן מיידי על העברת הרישומים הנדרשים בבקשה, אלא ביקש לקבלם לידיו ורק לאחר שעיין בהם מצא כי יש רלוונטיות לחלק מהרישומים, רק לגביהם ניתנה ההחלטה המתירה את העיון.

עוד טען ב"כ המשיב כי באיזון שבית משפט קמא ערך בין הזכות לפרטיות של המתלונן אל מול זכות המשיב למשפט הוגן, יש לתת את הדעת כי ההגנה על הפרטיות של המתלונן, הלכה למעשה, הוסרה, עת באינטרנט ניתן למצוא אזכור של אותה הרשעה.

דיון והכרעה:

סעיף 74(א) לחסד"פ המסדיר את זכות העיון של הנאשם בחומר החקירה כחלק מזכותו להליך הוגן קובע כהאי לישנא:

עיון["הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו".

למונח "חומר חקירה" אין הגדרה מפורשת בחוק אולם הפסיקה הנוגעת לעניין זה קבעה כי כל חומר רלוונטי לחקירה או לאישום שיש בו לתרום לבירור האשמה המיוחסת לנאשם, מן הראוי שייכלל בגדר המונח "חומר חקירה" (בש"פ 4157/00 עופר נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 632).

במסגרת בש"פ 5881/06 שלמה בניזרי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), מיום 7.2.07 (להלן: "פס"ד בניזרי"), נקבע כי גיליון הרישום הפלילי נכלל בגדר המונח "חומר חקירה", הגם שהוא בעל מאפיינים מיוחדים שחלות עליו שתי מערכות חוקים, חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק המרשם הפלילי"), וסעיף 74 לחסד"פ.