מדינת ישראל נ' מירנד(עציר)

גזר דין

רקע

הנאשם הורשע לאחר שמיעת הוכחות בעבירה של תקיפת חסר ישע על ידי אחראי.

על פי הכרעת הדין, הנאשם שימש מטפל של קשיש כבן 84, אשר סבל ממגוון בעיות רפואיות ומשטיון ונזקק לעזרתו בכל צרכיו. ביום 8.2.13 תקף הנאשם את הקשיש באלימות וגרם לו לחבלות שונות ובהן שטפי דם בעפעפיים בעין השמאלית ובצואר, דימום מהאף, חבלה בכתף, חבלה בצדו הפנימי של הפה וחבלה באוזן.

מהראיות אשר נשמעו עלה, כי הרקע למעשה היה מתיחות בין הנאשם ובין בני משפחתו של הקשיש, בשל ציפיה של הנאשם לקבל תשלום מבנו של הקשיש ("דמי כיס"), אשר התעכב. עוד עלה, כי הנאשם היה שתוי בעת הארוע.

טענות הצדדים

המאשימה הציגה במסגרת טעוניה הצהרת נפגע עבירה מבנו של הקשיש, בה נטען כי הקשיש לא התאושש מאז הארוע וכיום הוא נמצא במוסד סיעודי (במ/1).

בטעוניה שמה המאשימה דגש על חומרת העבירות ועל הערכים המוגנים אשר נפגעו כתוצאה מהן. לשיטת המאשימה, מתחם העונש ההולם את העבירה נע בין 8 חודשי מאסר ל 18 חודשים ובמקרה זה יש להשית עונש שנמצא "באמצע המתחם" וכן מאסר מותנה.

ב"כ הנאשם טען, כי הנאשם טיפל בקשיש חמש שנים במסירות וכי מדובר בכשלון בודד על רקע זה. כן התיחס להיותו אזרח זר, ללא משפחה בארץ, אשר השהיה בכלא קשה לו יותר מאשר לתושב המדינה.

מתחם העונש ההולם

הנאשם הכה באכזריות קשיש בן 84 אשר היה עליו לטפל בו ולדאוג לצרכיו. המכות גרמו לקשיש לחבלות קשות, כפי שתואר למעלה. מהראיות אותן שמעתי עלה, כי מצבו של הקשיש הדרדר בעקבות המעשים.

הפגיעה בערך המוגן של שלמות הגוף במקרה זה היא קשה.

חומרה מיוחדת אני רואה בכך שהמעשים הופנו כלפי אדם חסר ישע, אשר לא היתה לו יכולת להתגונן מפני המעשים, או אף להתלונן עליהם. יתרה מכך, המעשה בוצע תוך פגיעה אנושה באמון אשר ניתן בנאשם, כמי שהופקד על הטיפול בקשיש ודאגה לצרכיו השונים.

כל חטאו של הקשיש היה כעסו של הנאשם על כך שבנו לא נתן לו את דמי הכיס להם ציפה. גם אם אצא מהנחה שאכן היה הנאשם אמור לקבל הסכום (ואין בידי לקבוע ממצא בענין זה), אין הדבר יכול להסביר את כעסו של הנאשם כלפי הקשיש, אשר בשל מצבו לא היה מודע כלל לשאלת שכרו של הנאשם ובודאי שלא היה קשור להעברת התשלום.

מהודעת נפגע העבירה מטעם משפחת הקשיש עלה, כי הקשיש נמצא במוסד סיעודי בשל תקיפתו. צודק ב"כ הנאשם, בכך שלא הוכח כי ההחמרה במצבו של הקשיש בשל המכות הביאה לכך, שהרי גם קודם לארוע הקשיש היה במצב סיעודי ונזקק לעזרת הזולת. עם זאת, אין תמה, שלאחר הארוע בני משפחתו של הקשיש לא רצו להשאירו בביתו עם מטפל קבוע אחר אלא העדיפו מוסד סיעודי.

בת"פ 50230-02-12, מדינת ישראל נ' קאמיני תמאנג (כב' הש' י. אמסטרדם) ובת"פ 61615-01-12, מדינת ישראל נ' פסקואל (כב' הש' ח. טרסי), ניתן למצוא סקירה רחבה של פסיקה ביחס למגוון מקרים בהם הותקף קשיש סעודי על ידי מטפל. ככלל, למעט חריגים, בתי המשפט גזרו במקרים אלו מאסרים בפועל על נאשמים במקרים אלו, לתקופות שבין מספר חודשים ועד שלוש שנים. מטבע הדברים, חלק מפסקי הדין עסקו במקרים חמורים פחות וחלק במקרים דומים, אך בכולם יש ללמד על החומרה בה ראו בתי המשפט עבירות אלו, המופנות כלפי קרבנות חלשים וחסרי ישע. עוד עולה, כי למרבה הצער מדובר בעבירה נפוצה, אשר גילויה קשה, שכן לרוב קרבנותיה נמצאים במצב אשר אינו מאפשר להם לתקשר עם סביבתם ולדווח עליה.

מקרה דומה מאוד נדון בע"פ (חיפה) 7296-09-09. באותו מקרה נדון ענינו של עובד זר מהודו אשר תקף קשיש בעת שהיה שיכור וגרם לו לחבלות בפניו וברגלו. בשונה מהנאשם שפני, הנאשם באותו התיק הודה במיוחס לו בדיון הראשון. בית משפט השלום גזר עליו עשרה חודשי מאסר בפועל והנאשם ערער על חמרת ענשו. בית המשפט המחוזי דחה הערעור וקבע:

"המערער הורשע בתקיפת קשיש חסר ישע אשר הוא היה המטפל האחראי לדאוג לו לצרכיו. מדובר בעבירה חמורה אשר ראוי לגזור בגינה עונשי מאסר ממושכים בהרבה מזה שנגזר על המערער. על בתי המשפט להבהיר לכל נאשם ובמיוחד לכל מי שמטפל בקשישים כי פגיעה בקשישים חסרי ישע תגרור ענישה חמורה שתכלול תקופות מאסר ממושכות. זאת כדי להרתיע מביצוע עבירות אלו, עבירות שקשה לאתרן עקב קשיי הקשישים הסעודיים להתלונן ולהביא את סבלם לידיעת גורמי אכיפת החוק.

 בית משפט קמא התחשב בכל אותם נתונים שיש להביא לזכותו של המערער, לרבות היותו אדם זר בישראל, מסירותו בטיפול בקשיש עד לאירוע נשוא כתב האישום והודאתו בפתח משפטו. העונש שנגזר על המערער, כתוצאה מכל אותם נתונים ייחודיים, קל ביותר בהתייחס למדיניות הענישה הראויה. אין מקום להקל בעונש עוד מעבר להקלה שהמערער זכה בה בבית משפט קמא. "

הדברים כאילו נכתבו על המקרה שבפני.