מדינת ישראל נ' מירילאשווילי

החלטה

המדינה הגישה טיעוניה לעונש בתיק זה במסגרתם עתרה המדינה לענישה הכוללת מאסר בפועל.

עת נדרש ב"כ הנאשם לטעון לעונש, ביקש הוא לטעון שתי טענות מקדימות לטיעוניו:

טענתו הראשונה היא כי מאחר והמדובר בעבירה מסוג "אחריות קפידה " ומאחר והנאשם לא הואשם בעבירה שיש בה יסוד של רשלנות, מנועה המדינה מלטעון לרכיב של מאסר בפועל וזאת כפועל יוצא של סעיף 22 (ג) בחוק העונשין, התשל"ז -1977.

טענתו השנייה – מאחר והמדינה לא הודיע מראש על כוונתה לטעון למאסר בתיק, מנועה היא מלעשות זאת עכשיו שכן לו ידע על כך מראש הנאשם יתכן והיה בוחר לכפור באישומים נגדו ומבקש לנהל את התיק.

ב"כ המדינה, עו"ד לואיס הגיב בכתב לטענות אלו של ההגנה, ולאחר שקראתי את טיעוניו המפורטים והמעמיקים מאד משפטית, שוכנעתי כי דין עמדת המדינה להתקבל:

ביחס לטענה הראשונה –

הגם שצודק התובע כי העבירה המיוחסת היא מסוג עוון, המדובר עדיין בעבירה מסוג "אחריות קפידה" לגביה בהחלט חל סעיף 22 (ג) בחוק העונשין.

אלא שסעיף זה אינו קובע כי לא יגזר מאסר ביחס לעבירות מסוג "אחריות קפידה".

מעצם ניסוח הסעיף מכיר ומאפשר המחוקק כי המדינה תוכיח מחשבה פלילית או רשלנות ביחס להתנהגות שמהווה עבירה מסוג "אחריות קפידה".

די יהיה למדינה לצורך הרשעה אם תוכיח בעבירה מסוג "אחריות קפידה" רק את היסוד העובדתי.

יחד עם זאת, אין דינה של עבירת מהירות הכוללת נהיגה במהירות של 100 קמ"ש במקום 90 כנסיבות עבירה הכוללות נהיגה במהירות של 200 קמ"ש במקום 100.

נסיבות היסוד העובדתי שיוכח בארוע השני מקפלות בתוכן רשלנות מובנית שכן השכל הישר חייב להניח כי אדם סביר מן הישוב בנעלי הנהג לא היה מביא את רכבו למצב בו ינוע במהירות של 200 קמ"ש ואם הוא עושה כך הרי שהוא פועל מתוך מחשבה פלילית במקרה הגרוע או מתוך רשלנות רבתי במקרה הטוב. בין אם כך או בין אם אחרת, הרי שהסיפא שבסעיף 22(ג) מאפשרת במקרים המתאימים קביעה כי היסוד העובדתי שהוכח כולל בתוכו גם יסוד של רשלנות או מחשבה פלילית.

במצב המתואר לעיל, אין כל מניעה כי המדינה תעתור לרכיב של מאסר כשר היא סבורה כי הוכחה גם רשלנות יחד עם היסוד העובדתי של עבירת ה"אחריות הקפידה".

ביחס לטענה השנייה –

אכן צודק ב"כ הנאשם כי היה זה ראוי ונחוץ כי אם שקלה המדינה בתיק זה בקשת מאסר במקרה של הרשעה, היה עליה להודיע על כך לפרוטוקול מייד ובפתיחת ההליכים בתיק.

השאלה הנשאלת היא האם משלא פעלה כך המדינה, מנועה היא מלעשות כך בשלב הטיעונים לעונש?

מהחוק עצמו עולה תשובה ברורה לפיה אין מניעה לעתור לעונש מאסר גם אם הודעה כאמור לא ניתנה בפתיחת המשפט.

סעיף 15 א (ב) קובע מפורשות:

"על אף הוראות סעיף קטן (א)(1) , לא מסר התובע הודעה כאמור באותו סעיף קטן לפני תחילת המשפט, וסבר התובע, לאחר תחילת המשפט, כי נתגלו נסיבות חדשות או נמצאו טעמים אחרים המצדיקים, לדעתו , לבקש מבית המשפט להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל, יודיע על כך התובע לבית המשפט ולנאשם בהזדמנות הראשונה"