מדינת ישראל נ' מינצר

גזר דין

בהכרעת דין מיום 7.11.13 הורשע הנאשם בעבירה של השתתפות בהתפרעות, לפי סעיף 152 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). הנאשם זוכה מעבירה של ניסיון היזק בזדון לפי סעיפים 25 ו-452 לחוק העונשין.

נסיבות ביצוע העבירה פורטו בהכרעת הדין. בתמצית, הנאשם הורשע בכך שביום 26.3.10 השתתף בהפגנה סמוך לכפר בילעין במהלכה התקדמו המפגינים לעבר גדר ההפרדה שהוצבה במקום. בשלב מסוים הורה מפקד הכוח הצבאי שהיה במקום למפגינים להתפזר, וחלקם עצר אך הנאשם, כך נקבע, המשיך לצעוד יחד עם אדם נוסף בראש חבורה של כחמישה עשר עד עשרים מפגינים שהתקרבו לגדר. במהלך זה הלהיט הנאשם את המפגינים בקריאות, הכה בגדר באמצעות מוט ברזל, ובמקביל אחרים באותה קבוצה וכן בקבוצה שנותרה מאחור יידו אבנים לעבר הגדר והחיילים ממרחק קצר, והכו אף הם בגדר.

טיעוני הצדדים

המאשימה הציגה את רישומו הפלילי של הנאשם, ממנו עולה כי לנאשם הרשעה קודמת בעבירה של השתתפות בהתקהלות אסורה והעלבת עובד ציבור, שבוצעה ביום 9.1.09 (גזר הדין הינו מיום 16.6.11). המאשימה טענה כי על העונש לספק הרתעה הולמת וכי מתחם העונש ההולם לעבירה נע בין מאסר על תנאי ומאסר ממש. בשל חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה עתרה המאשימה להטלתו של מאסר על תנאי וקנס בסך 3,000 ₪.

ב"כ הנאשם, מנגד, עמדה על הזמן שעבר מאז בוצעה העבירה ועל גילו של הנאשם, וטענה כי העבירה בוצעה על ידו כאשר מילא את צו מצפונו והפגין "כנגד הכיבוש" (פ/26 ש' 24). עוד נטען כי יש לתת משקל לכך שהעבירה בה הורשע הנאשם מתנגשת עם חופש הביטוי. ההגנה טענה כי המתחם שהוצג בידי המאשימה מופרז לחומרה, והציגה גזרי דין שנעו בין עונשי מאסר מותנה וקנס לבין עונשי שירות לתועלת הציבור. ההגנה עתרה להסתפק בקנס בגובה נמוך, בדומה לעונש שנגזר בת"פ (י-ם) 2582/96‏ ‏ מדינת ישראל נ' בן גביר (17.1.99).

הנאשם עצמו הביע מחאה על חלק מקביעות הכרעת הדין, וכן גאווה על השתתפותו בהפגנה "ועל כך שבמעשיי היה להפר את שלום המתנחלים" וכן על הקביעה לפיה היה ממנהיגי ההפגנה. עוד הוסיף שאינו מכיר "בסמכות הצבא במרחב האפרטהייד וגם לא בסמכות בימ"ש זה לתת הוראות או עונשים בקשר למעשיי בבילעין".

מתחם העונש ההולם

הנאשם השתתף בהפגנה אשר הסלימה לכדי התפרעות. לא דובר במפגין שליו שנקלע להתרחשות אלימה, אלא במי שנטל חלק פעיל ומוביל בפן הסוער של האירוע. זאת, בכך שלא נענה לקריאה להתפזר והמשיך לצעוד בראש חבורת מפגינים שהשליכו אבנים ממרחק קצר לעבר חיילים והכו בגדר, כשהוא מלהיט את האחרים להתפרע באופן המתואר בפיס' 2 לעיל.

על עצמתה של ההתרחשות והסיכון שנשקף במסגרתו לחיילים עמדתי בהכרעת הדין, בפיס' 29:

"התמונה המתקבלת מעדויות החיילים היא של אירוע אלים ומאיים, בו עמדו החיילים בפני סיכון של ממש. הקצין לואי סיפר כי לאחר שהנאשם צעק לעברו והוא עצמו חזר והורה למפגינים להתפזר, 'חלקם היו שם עם מוטות ברזל ובזנטים והתחילו להכות בשער שנמצא לפני הגדר, 5 מ' לפני'. לואי וחייליו החלו להתקדם לעבר הנאשם והאדם הנוסף שהוביל עמו את המפגינים ו'עוד לפני שהתחלנו להתקדם קיבלנו מטח אבנים מכיוון האנשים שהיו שם, גם מכיוון 20 האנשים שהיו יחסית קרובים וגם מכיוון שאר האנשים שהיו רחוקים יותר'. החיילים ירו גז מדמיע ולואי הורה לחייליו לבצע מעצר 'תוך כדי שקבוצה שנמצאת על השער ממשיכה להכות בשער עם מוטות הברזל, והאנשים זורקים אבנים לכיווננו' (פ/8-9. ראו גם פ/16 ש' 6 ו-19).לואי סיפר כי חיילים נפגעו מן האבנים, הגם שלא היו פציעות באותו אירוע (פ/15 ש' 9). אותה עת עמד לואי במרחק של מטרים ספורים מן המיידים (ש' 10).

החייל בן סיפר אף הוא על יידוי האבנים מצד המפגינים שהיו סמוכים לגדר (ת/5 ש' 5-6) והוסיף כי מפגינים איימו בצעקות על החיילים "היו צעקות כמו 'חייל יא מניאק, קצין אני אזיין אותך, בוא אם אתה גבר' (פ/18 ש' 21). עוד תיאר כי מעצרו של הנאשם בוצע בזריזות בשל הסיכון הכרוך בדבר לחיילים (פ/19 ש' 29).

[...] ברי כי הן באיום כלפי החיילים והן ביצירת הסיכון הפיזי לפגיעה בהם ביידוי אבנים רבות, בצירוף המכות בגדר, יש כדי להטיל על האחרונים תחושות פחד ואימה. המחשה לכך ניתן למצוא בתיאוריו של החייל אלעד את תחושותיהם המובנות של החיילים הניצבים מול המתפרעים ו"מסתתרים מאחורי הגדר שלא לחטוף אבנים וללכת לבי"ח" (פ/21 ש' 22). אלעד סיפר עוד כי "דבר זה חוזר על עצמו ורק לפני שבוע אחד החיילים מהגדוד שלי נפגע בפניו מאבן ונזקק לטיפול רפואי" (ת/6 ש' 14). ".

בהתאם לעקרון ההלימה (סעיפים 40ב ו-40ט(2) לחוק העונשין), על העונש לשקף את חומרת מעשי הנאשם ומידת אשמתו הכרוכים, כמתואר לעיל, בחלקו בהתפרעות ובתרומתו להסלמת האירוע הקושרת בין מעשיו לבין האלימות שהופעלה בידי המפגינים האחרים בראשם צעד. זאת, הגם שלא יידה בעצמו אבנים לעבר החיילים.

מקובלת עלי טענת ההגנה כי באומדן מתחם העונש ההולם יש לשקול גם את המתח שבין העבירה הנדונה, לבין חופש הביטוי. הדבר עולה מהוראת המחוקק המפנה לשקילת הפגיעה בערך המוגן בעבירה, כשבמקרה דנן מבטא ערך זה איזון בין הרצון לשמור על שלום הציבור ולמנוע גילויי אלימות במהלך הפגנות, לבין ההכרח לגונן על חירויות ההתאספות וההפגנה.

בהכרעת הדין עמדתי על כך, כי על הרקע האמור פרשנותה ויישומה של העבירה צריכים להיעשות בצמצום ובזהירות (פיס' 28). הדבר אמור לא רק במישור האחריות הפלילית, אלא גם במישור העונש. על גזירת הדין להיעשות בשים לב לשיקולים שפורטו לעיל המחייבים ענישה הולמת שתבטא את הפגיעה בסדר הציבורי, ובמקביל זהירות שמטרתה שלא ליצור הרתעת-יתר אשר תמנע מפרטים בציבור לבטא באופן לגיטימי את מחאתם מחשש להיענש, דבר שיגרע מאופייה הדמוקרטי של החברה.

שיקול רלבנטי נוסף הינו הענישה הנוהגת. הגם שזו מגוונת, ניתן להצביע על מגמה. מקום בו מתייחסת ההרשעה גם ליידוי אבנים בידי המפגין עצמו ועל כן, בדרך כלל, גם לעבירות של ניסיון לתקיפה, מוטלים דרך כלל עונשי מאסר בפועל של מספר חודשים, לעיתים בצירוף קנס. כך למשל ברע"פ 4496/12 אבו זיד נ' מדינת ישראל (10.6.12); בת"פ (י-ם) 15211-03-12‏ ‏ מדינת ישראל נ' חיג'אזי (2.9.13); ת"פ (י-ם) 19223-03-13 מדינת ישראל נ' יוסף (3.6.13); ת"פ 29972-04-12 מדינת ישראל נ' אבו חומוס ואח' (27.11.12). בעניין חיג'אזי נקבע כי מתחם העונש ההולם למעשים האמורים נע בין מאסר בעבודות שירות לבין 12 חודשי מאסר בפועל. אמנם, הנאשם שלפני לא הורשע בניסיון תקיפה ולא יידה אבנים בעצמו, אך יש קשר בולט בין התנהלותו לבין התנהגותם האלימה של המפגינים אותם הוביל והלהיט, כמפורט לעיל. זאת ועוד, פסקי הדין שהוצגו לעיל עסקו בצעירים, חלקם ללא עבר פלילי, בעוד שהנאשם שלפני מחזיק בהרשעה דומה קודמת כפי שיפורט בהמשך. לכן, מדובר בפסיקה שיש בה להשפיע על קביעת המתחם בענייננו. אפנה גם לעפ"ג (י-ם) 2193/12 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (13.7.10) בו הורשע המערער בהשתתפות בהתפרעות ובתקיפת עובד ציבור באמצעות יריקה בפניו, ונדון לחמישה חודשי מאסר, שישה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסך 7,500 ₪.

ענישה מתונה יותר מצויה בת"פ 31104-04-10 מדינת ישראל נ' האני (6.12.11) בו נדון צעיר ללא הרשעות קודמות אשר השתתף בהתפרעות כשהוא רעול פנים והחזיק אבנים בידיו, אך לא הורשע ביידויין, לשלושה חודשי מאסר בעבודות שירות ומאסר על תנאי. דוגמא נוספת היא ת"פ 50744-12-10 מדינת ישראל נ' פישר שעסק במי שבמהלך התפרעות בה יודו אבנים התיישב על כביש וחסמו, ונדון לחודשיים מאסר על תנאי ולקנס בסך 1,500 ₪.

במקרים אחרים שנסיבותיהם קלות יותר, הענישה בהתאם. כך למשל עניין בן גביר הנזכר לעיל בו נגזרו קנס בסך 800 ₪ וחתימה על התחייבות, תוך שהודגש שהנאשם לא נטל חלק בגילויי אלימות ומצבו דומה לזה של אחרים שהשתתפו בהפגנה. דוגמא נוספת היא ת"פ (י-ם) 3379/03 מדינת ישראל נ' הראל (18.3.09) בו נדון מי שבמהלך פינוי מאחז הסתגר במבנה ופתח את הדלת רק כשנמסר לו שתתבצע פריצה לתוכו, למאסר מותנה. ראו גם ת"פ (י-ם) 42062-04-10 מדינת ישראל נ' חזן (17.12.12) בו נגזרו 120 שעות שירות לתועלת הציבור על מי שלשמע צפירת יום הזיכרון הביע שמחה יחד עם אחרים והצית את דגל ישראל. עוד אפנה לת"פ (י-ם) 2872/04 מדינת ישראל נ' דוידוביץ (27.10.08).

הגם שלא ביצע בעצמו יידוי אבנים, מעשי הנאשם שלפני קרובים יותר בחומרתם ובתרומתם לאופייה האלים של ההתפרעות לפסיקה מן הקבוצות הראשונה והשנייה לעיל.