מדינת ישראל נ' מילר

בפני

שופט שמואל מלמד

הכרעת דין

נגד הנאשמת הוגש כתב אישום, לפיו, ב- 01.12.11 בשעה 07.28 או בסמוך, ברחוב הנביאים פינת הקוממיות בבת ים, נהגה הנאשמת תוך שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית. בניגוד לתקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשמת כפרה בהאשמה המיוחסת לה ונשמעו הראיות.

מטעם התביעה העיד השוטר אור יחזקאל. עדותו נשענה רובה ככולה על הדו"ח אשר הוא רשם ביום המקרה – ת/1. על פי רישומו של השוטר, ביום האירוע, במהלך פעילות אכיפה כאשר השוטר צופה על רכבים. הבחין השוטר בנאשמת נוהגת ברכב הסעות. זאת כאשר היא אוחזת בטלפון נייד בידה הימנית. כאשר הבחינה הנאשמת בשוטר הורידה את ידה עם הטלפון. בעקבות כך רשם השוטר לנאשמת דו"ח.

תגובת הנאשמת לאוזני השוטר במעמד רישום הדו"ח הייתה: "אתה יכול לבוא לבדוק בפלאפון שלא דיברתי, האוזן כואבת לי ונגעתי בה. אתה רע."

בבית המשפט טענה הנאשמת כי היא מסיעה ילדים. באותו יום הייתה לה שפעת והיא חשה שלא בטוב, כיוון שהיו לה כאבים באוזן, הנאשמת נגעה עם היד על האוזן, הנאשמת אמרה לשוטר כי אין לה טלפון. הנאשמת ביקשה מהשוטר שיבוא לבדוק, אך הוא לא הסכים לבוא.

הנאשמת הגישה פלט שיחות יוצאת.

בחקירה נגדית טענה הנאשמת כי היה לה באותו יום טלפון "תמיד יש לי, אני יושבת עליו ויש לי דיבורית."

עוד מטעם ההגנה העידה הגברת מלכה חמו, שהינה מלווה בהסעה. לדבריה הן "נסעו והשוטר עצר אותנו בפינה ואמר שהיא דיברה בפלאפון. אני נשארתי עם הילדים והיא דיברה עם השוטר." הנאשמת לא דיברה בטלפון.

בחקירה נגדית טענה העדה כי הנאשמת ירדה מהרכב ביחד עם הטלפון כדי להראות לשוטר את הטלפון ולהוכיח כי לא דיברה.

לאחר ששמעתי את הצדדים, השתכנעתי כי עדות השוטר היא אמת.

הנאשמת טוענת שתי טענות הגנה האחת כי לא דיברה ומה שראה השוטרת זה את ידה אוחזת באזנה בשל מחושים באוזן. והטענה השנייה כי יש לה דיבורית ולכן במידה והייתה מגיעה שיחה הרי שהיא הייתה משוחחת בדיבורית.

לעניין הטענה הראשונה, הטענה נרשמה בדו"ח, אולם טענה זו לא הוכחה בבית המשפט. הנאשמת לא השכילה להביא אישור רפואי, המאשר כי אכן כך היה המצב ביום האירוע. בהעדר אישור לטענה זו, כאילו נאמרה בעלמא.

הטענה השנייה היא, כי יש לנאשמת דיבורית ברכב, גם טענה זו לא הוכחה. הנאשמת לא הביאה שום ראיה המוכיחה טענה זו, אישור מתקין או אפילו תמונה של הדיבורית. מעבר לכך יוער כי הנאשמת הגישה פלט שיחות יוצאות. אישור זה אינו מספק כי יתכן והנאשמת כלל לא שוחחה בטלפון אלה רק הרימה אותו תוך שהיא בתנועה. דבר זה כשלעצמו מהווה עברה כאמור בתקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה.

לטובת הנאשמת העידה המלווה כי הנאשמת לא שוחחה בטלפון. אולם, עדה זו סתרה באופן מהותי את כל מה שקרה לאחר עצירת הרכב. הנאשמת טענה כי ירדה מהרכב במטרה להביא את השוטר לרכב כדי שיראה שלא שוחחה בטלפון. לעומתה העדה טענה כי הנאשמת ירדה מהרכב עם הטלפון וביקשה בסמוך לניידת מהשוטר להסתכל בטלפון.

השוטר שהעיד בפני העיד בצורה עניינית ואף השיב לשאלות הנאשמת בצורה עניינית. הוא לא ניסה להסתיר שלא הסכים לערוך בדיקה ברכב הנאשמת. התרשמתי כי דבריו אמת.

סוף דבר, בהישעני על עדות השוטר, לו אני מאמין, ולאחר שהזהרתי עצמי כי מדובר בעדות יחידה. אני מרשיע את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום.