מדינת ישראל נ' מטר

פסק-דין

1.ביום 10.7.11 הודה הנאשם, במסגרת הסדר טיעון חלקי, בביצוע עבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 [להלן: חוק העונשין], בכך שביום 14.10.09, בטירה, נמצא מחזיק סכין ברכבו.

2.במסגרת ההסדר נשלח הנאשם לקבלת תסקיר שירות המבחן בטרם הרשעה, כשב"כ תביעות הצהירה כי עמדת המדינה היא להרשעה, מאסר על תנאי וקנס, והסניגור יוכל לטעון לאי הרשעתו של הנאשם בדין. ייאמר כבר כי בתסקיר מיום 29.11.11 אכן הומלץ על סיום ההליך הפלילי ללא הרשעה, לצד הטלת ענישה חינוכית וקונקרטית של של"צ בהיקף 160 שעות.

3.ב"כ המאשימה לא התעלם מכך כי המדובר בנאשם ללא עבר פלילי, אך טען כי מדובר בעבירה חמורה מסוג פשע, כאשר החזקת סכין טומנת בחובה מסוכנות לחיי אדם. הפנה לתסקיר שירות המבחן, וטען, כי לא ברורה סיבת החזקת הסכין ברכב וכן הגיש את תמונת הסכין (ת/1), כשביקש לשכנע כי המדובר בסכין קטלנית אשר צורתה אינה מתיישבת עם הסבר הנאשם כי שימשה לצרכי עבודה של אביו. באשר לשאלת ההרשעה ציין, כי הנאשם למד לימודי סיעוד (ולא רפואה, כפי שנטען), לא ברור מועד הפסקת לימודיו והאם אכן יחזור. לכן, עותר הוא להרשיע את הנאשם, להשית עליו מאסר על תנאי וקנס. ב"כ המאשימה הגיש פסיקה לתמיכה בטיעוניו.

4.ב"כ הנאשם הדגיש, כי המדובר בנאשם אשר הודה בהזדמנות הראשונה, לקח אחריות על מעשיו, בעל נסיבות משפחתיות קשות, כאשר אביו נפטר לפני 4 שנים ומאז המשפחה במצב כלכלי קשה (הציג אישור נ/1). הסביר כי הרקע לביצוע העבירה הינה העובדה שהסכין היא מזכרת מאביו. הפנה להודעת הנאשם במשטרה, וציין כי גם מעילו וארנקו של אביו נשארו ברכב כמזכרת. טען, כי הנאשם היה סטודנט בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א בשנת 2010 (הציג אישור נ/2) אך הפסיק את לימודיו בתחילת השנה לאור מצבו הכלכלי הקשה. לטענתו, הנאשם מתכוון לחזור ללמוד סיעוד, כאשר הרשעה בשלב זה של חייו תפגע בו ובהמשך לימודיו. הפנה לתסקיר שירות המבחן, המבסס את עתירתו שלא להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו של"צ. הסניגור הפנה לפסיקה, בין היתר, של מותב זה, וביקש לשכנע כי במקרים דומים נמנעו בתי-המשפט מהרשעת נאשם והסתפקו בהטלת של"צ.

5.בדברו לבית-המשפט, הביע הנאשם חרטה על מעשיו וביקש להתחשב בו על-מנת שיוכל לחזור ללימודיו.

6.התסקיר שהוגש מלמד אודות נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של הנאשם, שהינו בחור צעיר בן 22 שנה, ללא הרשעות קודמות, אשר סיים 12 שנות לימוד, בעל בגרות מלאה ומזה שלוש שנים עובד כמכונאי במוסך כדי לממן את לימודיו ולתמוך במשפחתו. לדברי הנאשם סיים שנה של לימודי סיעוד באוניברסיטת ת"א, אך הפסיקם לאור קושי לשלב בין עבודתו ובין הלימודים. הוסיף, כי מתכנן לחזור ללימודים בקרוב. עוד עולה כי הרקע לביצוע העבירה הינו קושי רגשי הקשור באובדן אביו, כשלטענת הנאשם, הסכין הייתה שייכת לאביו כחלק מעבודתו במוסך, והוא (הנאשם) שמר אותה כמזכרת. כיום מתחרט על מעשיו. שירות המבחן התרשם מנאשם צעיר, נורמטיבי, המתפקד בתחומי חייו השונים ולוקח אחריות על מעשיו, כשהרשעה עלולה לפגוע בו בתחום הלימודי והתעסוקתי. על-כן, מומלץ להטיל עליו של"צ בהיקף 160 שעות, ללא הרשעה.

7.עתירת ב"כ המאשימה להסתפק בענישה הרתעתית וקנס תוך הרשעת הנאשם בדין מאוזנת וראויה. אכן מדובר בבחור צעיר, שזוהי לו הסתבכותו היחידה בפלילים, המנהל אורח חיים נורמטיבי ואשר שיתף פעולה עם שירות המבחן.

עם זאת, נסיבות האירוע לצד מצבו של הנאשם וגירסתו אינם מאפשרים אי הרשעת הנאשם ללא פגיעה באינטרס הציבורי.

8.הכלל הוא שהאינטרס הציבורי גובר על פני אינטרס הנאשם, והימנעות מהרשעה תיעשה רק במקרים חריגים ונדירים, שבהם הנזק הכרוך בעצם ההרשעה איננו פרופורציוני לאופי העבירה וחומרתה, ועל פי הקריטריונים שהותוו בפסיקת בית-המשפט העליון [ראו, למשל: ע"פ 2083/96, כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997); ר"ע 432/85, רומנו נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 85(3) 737 (1995)]. על-פי הלכות אלו, הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: הראשון – על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני – סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו ואף הוקעת מעשי העבירה – בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלו – כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

9.בנסיבות האירוע דנן, קיים אינטרס ציבורי מובהק, כאשר עצם החזקתה של סכין היא שהופכת אותה לזמינה וככלל, מדיניות הפסיקה להחמרה בגין עבירות אלה אינה מאפשרת ויתור על הרשעה (ראו, למשל, ברע"פ 529/10, שאלתיאל נגד מדינת ישראל, פורסם בנבו מיום 6.2.2010).

10.אמנם, קיימים מקרים חריגים, בהם ניתן לשקול אי-הרשעה, כפי שעלה במסגרת רע"פ 3446/10, עבד אלחלים נגד מדינת ישראל, פורסם בנבו מיום 6.4.11 (וכן בגזר-דין שניתן על-ידי מותב זה בת.פ. 57286-10-10, אשר הוגש על-ידי הסניגור). עם זאת, בחינת מכלול השיקולים בעניינו של הנאשם מעלה, כי עניינו של הנאשם אינו אחד מאותם חריגים המצדיקים סטייה מהכלל. במישור של לקיחת אחריות – הרי שגרסת הנאשם, כפי שזו הועלתה בפני שירות המבחן, אינה מתיישבת, לטעמי, עם אופן החזקת הסכין הספציפית אשר צילומה הוגש לעיוני. יתרה מכך, לענין שאלת הנזק שתיגרם לו מעצם ההרשעה, הרי שבמציאות כיום, הנאשם הפסיק לימודיו בתחום הסיעוד, הוצגו שאיפות תיאורטיות לעתיד, כשלא ניתן להצביע על נזק קונקרטי שייגרם לנאשם מעצם ההרשעה בדין. העובדה שמדובר בנאשם צעיר שזו לו הסתבכותו הראשונה וקיים חשש לפגיעה עתידית – אין די בכך כדי להוות עילה מספקת לאי-הרשעתו בדין. אמנם, יתכן וכתוצאה מהרשעה זו תיפגע דרכו המקצועית בהמשך, אולם ראוי היה כי ישקול תוצאה זו בטרם מעשה.

11.אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו - החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

12.עם זאת, לצורך הכרעה בדבר הענישה הראויה, עולים, כאמור, שיקולים רבים העומדים לזכותו של הנאשם, המאפשרים שלא למצות עימו את הדין תוך שמירת איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס של הנאשם. שיקולים אלו כוללים את הודאתו, לקיחת האחריות המלאה, הבעת חרטה, העדר עבר פלילי תוך שהוא מנהל אורח חיים נורמטיבי, נסיבות משפחתיות קשות ושיתוף פעולה עם שירות המבחן. איזון בין מכלול השיקולים מביא לכך, כי עתירתו של ב"כ המאשימה היא מתונה וראויה בנסיבות.

13.לאור האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים מהיום, שלא יעבור עבירה בה הורשע.

קנס בסך 1,500₪ או 15 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם עד ליום 15.4.12.

ניתן צו להשמדת המוצג.

הודעה זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, י' טבת תשע"ב, 5 ינואר 2012, במעמד הנוכחים.