מדינת ישראל נ' מזיא

הכרעת דין

אזכה את הנאשמת מחמת הספק.

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום, המייחס לה שימוש בטלפון נייד, שלא באמצעות דיבורית בעת שהרכב היה בתנועה, עבירה בניגוד לתקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה).

נסיבות האירוע בהתאם לכתב האישום היו כי ביום 14.12.2011, שעה 15:48, נהגה הנאשמת ברכב פרטי מסוג "רנו" שמספרו 5091669 (להלן – רכב הנאשמת), בצומת הרחובות שנקר ואבא אבן בהרצליה. על פי גרסת התביעה, נסע השוטר רס"מ נג'ם האדי (להלן – השוטר), ברחוב שנקר מדרום לצפון ובהגיעו לצומת עם רחוב אבא אבן נעצר אחרי רכב הנאשמת שהיה בעצירה בנתיב המיועד לפניה שמאלה, לרחוב אבא אבן בכיוון מערב. או אז הבחין השוטר בנאשמת כשהיא אוחזת בידה הימנית במכשיר טלפון נייד במקביל לאוזן ימין במשך כל זמן עמידתה ברמזור.

על פי הנטען, משהתחלף הרמזור לירוק, הנאשמת החלה בנסיעה שמאלה לכיוון מערב. השוטר שנסע אחרי הנאשמת, תוך שמירת קשר עין רצוף איתה, הבחין בהיותה עדיין אוחזת במכשיר בידה הימנית בסמוך לאוזן ימין. בשלב זה השוטר הגיע מימין לרכב הנאשמת והורה לה לעצור בצד אחרי הרמזור.

עוד צוין כי היו עם הנאשמת עוד שתי נוסעות ברכב, העבירה הובחנה בבירור, היה אור יום ותנאי ראות טובה ללא גשם או ערפל, חלונות רכב הנאשמת שקופים. מהות העבירה הוסברה לנאשמת.

על פי הרישום בדו"ח, דברי הנאשמת בתגובתה היו: 1. איזה טלפון אין לי טלפון בכלל. 2. הנה הטלפון שלי בתיק השיחה האחרונה הייתה לי בשעה שלוש וכמה דקות. אני לא מסכימה לזה אתה סתם רושם דו"ח. הבת שלי עורכת דין ושתיהן ראו שאני לא עם הטלפון.

על פי הנרשם בדו"ח, הנאשמת סירבה לחתום על הדו"ח לאישור קבלתו והוא נמסר לה ביד.

העבירה הינה מסוג ברירת משפט והקנס המוטל בגינה הינו בסך של 1,000 ₪.

הנאשמת כפרה במיוחס לה וניהלה הגנתה.

מטעם התביעה העיד השוטר, אשר ערך את הודעת תשלום הקנס וזו הוגשה כעדות ראשית (ת/1) בהתאם להוראות סעיף 27(א)(1) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן – פקודת התעבורה).

מטעם ההגנה העידה הנאשמת, ובמסגרת עדותה הוגש מכתב תלונה מטעמה כנגד התנהגות השוטר באירוע, אשר נשלח לטענתה למשרד פניות הציבור (נ/1), וכן העידה בתה של הנאשמת, דנה מזיא.

דיון והכרעה:

אין חולק כי הנאשמת נסעה במקום ובשעה הנטענים. הטענה העובדתית כנגד הנאשמת הייתה כי אחזה בטלפון בעת שרכבה היה בתנועה. על כך חל איסור כפי שנקבע בהוראת סעיף 28(ב)(1)(א) לתקנות כי "בעת שהרכב בתנועה, הנוהג ברכב – לא יאחז בטלפון קבוע או נייד...". במקרה דנן לא נטען כי הנאשמת שוחחה בעת הנסיעה, אלא כי החזיקה במכשיר הטלפון, ואף השוטר עמד על כך בעדותו בציינו "..הפלאפון היה לה ביד ימין, לא יודע אם היא דיברה או לא דיברה, החזיקה את הפלאפון ביד ימין. אני גם ייחסתי החזקה, לא דיבור.." (פרוט' עמ' 5 שורות 25-26).

תכלית האיסור הוסברה ב-עפ"ת (ת"א) 9847-04-13 תומר ברין נ' מדינת ישראל, מפי כב' השופט רענן בן יוסף, כדלקמן:

"תכליתה של תקנה 28(ב) במסגרת התכלית הכללית, הינה להבטיח את שליטתו של האוחז בהגה או בכידון ברכבו, בכך שלא יסיר ידיו מהם לצורך תפעול מכשיר הטלפון וכי המכשיר יונח באופן יציב המונע את נפילתו והצורך להגיב לכך."

הנאשמת טענה נחרצות כי היא לא דיברה בטלפון, ואף לא החזיקה בו (פרוט' עמ' 7 שורה 3).

הנאשמת טענה כי הדו"ח אינו ברשותה כיוון שהוא נלקח ממנה, לדבריה: "קיבלתי את הדו"ח. לא הספקתי לקרוא אותו כי הוא נלקח ממני והוא (הכוונה לשוטר) כתב שאני מסרבת לחתום. אין לי אותו פה. קיבלתי את הקנס ואת הנקודות" (פרוט' עמ' 3 שורות 17-18). גם במכתב התלונה שרשמה הנאשמת (נ/1) ציינה: "כשהשוטר הגיש לי את הדו"ח לחתימה התחלתי לקרוא (לפני החתימה) ואז הוא חטף ממני את הדו"ח בחזרה ומלמל "את מסרבת לחתום"!" (נ/1, עמוד שני).

לעומת זאת, ביתה של הנאשמת אישרה בעדותה שהדו"ח כן נמסר, ובלשונה: ".. כשהוא רצה לתת לנו את הדו"ח לחתום שקיבלנו אותו, אז אמרתי שנקרא לפני שאנחנו חותמות, אמר "הבנתי, אתן לא רוצות לחתום" ודחף לנו את הדו"ח לידים.." (פרוט' עמ' 9 שורות 10-12).

השוטר העיד כי הדו"ח נמסר לה ביד (פרוט' עמ' 3 שורה 21).