מדינת ישראל נ' מושיאב

הכרעת דין

1. הנאשם הודה בעבירה של הסעה שלא כדין לפי סעיף 12 א(ג)(ו) לחוק הכניסה המיוחסת לו בכתב אישום אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון.

2. נסיבות ביצוע העבירה פורטו בכתב האישום המתוקן ומהן עולה כי ביום 10/08/08 בסביבות השעה 20:38 בכביש 443 הסיע 2 תושבי אזור השוהים שלא כדין בתחומי מדינת ישראל בלא אישורי שהייה.

3. במסגרת ההסדר נשלח הנאשם -טרם שהורשע- לשירות המבחן. בתוך כך הצהירה התביעה כי עמדתה להרשעה ועתירתה לעונש 45 ימי מאסר בעבודות שירות בכפוף לחוות דעת, מאסר מותנה, קנס ופסילה ואילו ההגנה עמדה על סיום ההליך ללא הרשעה.

4. התסקיר בעניינו של הנאשם סוקר את רקעו, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות ונושא המלצה לאי הרשעה ועונש בדמות של"צ: "לאור העובדה כי מדובר באפשרות לפגיעה קונקרטית בעבודתו ולאור התרשמותנו מאדם מתפקד, בעל מערכת ערכים תקינה, אשר התנהלותו בעבירה הנוכחית חריגה להתנהלותו בדרך כלל אנו ממליצים על סיום ההליך המשפטי כנגדו ללא הרשעתו בדין וזאת בכפוף לעונש מוחשי וקונקרטי במסגרת צו השל"צ עונש אשר יאפשר לו להמשיך ולטפל באשתו ולא יקטע את מהלך חייו".

5. ב"כ המאשימה עותר להרשעת הנאשם בדין וזאת מהטעם כי מדובר בעבירה המסכנת את שלום הציבור כעולה מהלכת כתב.

כמו כן לדבריו גם החששות לגבי עתיד הנאשם לא גובו במסמכים ממשיים. באשר לענישה עותרת התביעה, לאחר עיון בתסקיר הנאשם ותוך איזון עם עברו הנקי והאחריות שנטל, לעונש בדמות של"צ, מאסר על תנאי, קנס ופסילה.

6. הסנגור מבקש כי בית המשפט ימנע מהרשעה בעניינו של הנאשם. לטענתו התסקיר חיובי מראשיתו ועד סופו. הנאשם הביע חרטה, ללא עבר פלילי, סועד את אשתו חולת הנפש, חולה בעצמו במחלת הסכרת (נ/1, נ/2) ומפרנס יחיד – בעניין זה מפנה הסנגור לאמור בתסקיר באשר לחשש כי ההרשעה תפגע בנאשם. בנוסף ולטענתו נסיבות העבירה קלות ביותר שכן דובר בנסיעה קצרה בת 100 מטר ולפיכך לא היה סיפק בידו לבדוק רישיונות.

7. שקלתי נסיבות העניין וטיעוני ב"כ הצדדים אומר תחילה כי בקשת ההגנה לסיים ההליך ללא הרשעה איננה מתקבלת על דעתי.

בחינת השאלה אם יש מקום לבטל ההרשעה נעשית בהתאם לכללים שהותוו בפסיקה בשאלת הימנעות מהרשעה:

הכלל הינו כי מקום בו מודה נאשם בבצוע עבירה ירשיעו בית משפט. רק בנסיבות יוצאות דופן בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, ישתמש ביהמ"ש בסמכותו וימנע מהרשעה (ראו לעניין זה ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תק-על, 737 (3) 85 וכן ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ב (3) (337)).

בבוא בית המשפט לשקול האם יש מקום להימנע מהרשעה בדין יערוך מאזן בין אינטרס הצבור הדורש כי נאשם שביצע עבירה יצא מלפני בית המשפט עם תג הרשעה לבין אינטרס הנאשם שלא להיות מוכתם בכתם של הרשעה.

ודוק: ככל שחומרתה של העבירה רבה כן יגבר האינטרס הציבורי ויטו כפות המאזנים לכיוון הרשעה. על המאזן הנדרש עמד ביהמ"ש בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד נ"ד (3) 685:

"משהתבקש ביהמ"ש לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה, ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם . בראיה כוללת נשקל... הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של שעת העבריין כדי להשיג בכך בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט מביצועה - גוברים. כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט - הנאשם ... באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך - כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין" (ההדגשה אינה במקור- נ.ד.).

וכן ראו דברי כבוד השופט א. לוי בע"פ  9150/08 מדינת ישראל נגד איתר ביטון (פורסם בנבו):

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית-המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק... נקבע, כי להימנעות מהרשעה זיקה הדוקה לשיקומו של נאשם, ברם, עניין זה מבלי להפחית מערכו, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, שענינם בִּפְרט בטיב המעשים שבוצעו ובמידת החומרה הטבועה בהם, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו. כאמור, הכלל הוא כי משהוכחה האשמה יש להשית אחריות בפלילים, ונסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה. הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב. תועלת ציבורית זו אין כוונתה, אך מובן הוא, לנטייה אחר דעת הקהל או המיית לבו. היא נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השוויון והוודאות..." (ההדגשה אינה במקור – נ.ד.).

אם כן במסגרת השקולים הנוגעים לאינטרס הנאשם יש ובימ"ש שוקל את החשש מפגיעה בעתידו הלימודי או המקצועי של נאשם. יש ושיקול זה מביא את בית המשפט להימנעות מהרשעה ומנגד יתכן שיועדף האינטרס הציבורי על פני אינטרס הנאשם גם בעניין זה. כך או אחרת כל מקרה נדון לגופו ובהתאם לנסיבותיו.

ומן הכלל אל הפרט:

אכן מדובר בנאשם אשר הביע חרטה על מעשיו ועברו נקי ללא רבב. מטבע הדברים הכתמתו בהרשעה ככל נאשם אחר עלולה לפגוע במישורים שונים בחייו. עוד יצוין כי מדובר במי שהנסיבות המשפחתיות והרפואיות יוצאות דופן

נתתי דעתי גם לתובנה שמגלה הנאשם לעת הזו ולחרטתו כמו גם לנסיבות בהן נעברה העבירה כמתואר על ידי הסנגור