מדינת ישראל נ' מוסק

גזר דין

מבוא

הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בעבירות של נסיעה לאחור באי זהירות, עבירה על תקנה 45(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); נהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; חבלה של ממש, עבירה על סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 06.07.12 בשעה 09:40 לערך, נהגה הנאשמת ברכב על המדרכה בסמוך לצומת רחוב עזה עם רחוב שדרות בן מימון בירושלים. הנאשמת החנתה את רכבה על המדרכה, נסעה לאחור ופגעה בהולך הרגל לורנץ יליד 1929 שהלך על המדרכה מאחורי הרכב (להלן: "הולך הרגל"). כתוצאה מהתאונה, נחבל הולך הרגל חבלה של ממש (חבלת ראש קשה עם דימומים ואושפז בטיפול נמרץ ).

ביום 18.03.14, התקבל תסקיר בעניינה של הנאשמת.

התסקיר

שירות המבחן ציין, כי הנאשמת נעדרת כל עבר פלילי ולוקחת אחריות מלאה לביצוע העבירות הנוכחיות. עוד ציין שירות המבחן כי מחד, מדובר באירוע חריג להתנהלותה של הנאשמת ומאידך, קיימים גורמי סיכון להישנות מעורבות בעבירות תעבורה נוספות בעתיד כגון : מדובר בעבירה חמורה, לנאשמת עבירות תעבורה קודמות ובנוסף, הנאשמת נוהגת שעות רבות על הכביש.

לבסוף, שירות המבחן המליץ להימנע מהטלת עונש מאסר וזאת נוכח גורמי הסיכוי לשיקומה והעובדה כי מגלה נכונות ומוטיבציה להשתתף בהליך טיפולי. כמו כן, שירות המבחן המליץ להימנע מעונש פסילה מאחר שיהיה בכך בכדי לפגוע באופן משמעותי בפרנסתה שכן הנאשמת נדרשת לנסיעות רבות במסגרת עבודתה.

שירות המבחן המליץ על הטלת צו שירות לתועלת הציבור.

טענות הצדדים

ב"כ המאשימה ציין שכיום מצבו של הולך הרגל טוב. לטענת ב"כ המאשימה הולך הרגל סבל מפגיעת ראש והיה מאושפז במשך חודש ולאחר מכן אף עבר הליך שיקומי. כמו כן, ב"כ המאשימה ציין כי הנפגע אינו מבקש למצות את הדין עם הנאשמת.

ב"כ המאשימה הדגיש כי הנאשמת נוהגת משנת 1982 וצברה לחובתה 29 הרשעות קודמות. לטענת ב"כ המאשימה מדובר בתאונת דרכים חמורה שכן הנאשמת חנתה על המדרכה החלה בנסיעה לאחור ופגעה בהולך הרגל מבלי לשים לב.

ב"כ המאשימה מבקש להשית על הנאשמת עונש מאסר בפועל. לטענת ב"כ המאשימה בית המשפט העליון קבע בשורה של פסקי דין מתחם ענישה שנע בין 3 ל- 12 חודשים מאסר בפועל וזאת במקרים של תאונת דרכים עם נפגעים באופן קשה.

ב"כ המאשימה ביקש למתן את עמדתו, לאור עמדת הולך הרגל ומשפחתו שביקשו שלא להחמיר עם הנאשמת, ולכן ביקש כי עונש המאסר יהיה ברף הנמוך. אשתו של הולך הרגל התייצבה לדיונים, ובאופן לא פורמלי עלה כי היא מבקשת שלא למצות את הדין עם הנאשמת וכי מצבו של בעלה השתפר.

ב"כ הנאשמת טען, כי הדיון נדחה על מנת לאפשר למאשימה להציג תעודות רפואיות לעניין מצבו הנוכחי של הולך הרגל אולם, משלא עשתה כן המאשימה, הוא ביקש לראות בחבלות שנגרמו לו כחבלות שאינן חמורות וכי מצבו השתפר.

ב"כ הנאשמת הדגיש ששירות המבחן התרשם מכך שהנאשמת תורמת רבות ומתנדבת בארגונים ועמותות למען אוכלוסיות חלשות. לטענתו, הנאשמת נוהגת שעות רבות ביממה ועברה אינו מכביד.

ב"כ הנאשמת הפנה לסעיף 40ד לחוק העונשין וציין כי שירות המבחן רואה בשיקום הנאשמת ערך עליון. משכך, ביקש ב"כ הנאשמת לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהימנע מהטלת עונש פסילה בפועל, שכן הנאשמת זקוקה לרישיון הנהיגה לפרנסתה.

דיון והכרעה

תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), קובע בחינה בת שלושה שלבים שעל בית המשפט לבצע בכדי לגזור את עונשה של הנאשמת. שלב ראשון, יש לקבוע את מתחם העונש ההולם את נסיבות המקרה הספציפי. בשלב זה על בית משפט לבחון את מכלול השיקולים הנוגעים לנסיבות ביצוע העבירה. שלב שני, על בית משפט לבחון קיומם של חריגים המצדיקים סטייה מהמתחם שנקבע, זאת בהתאם לסעיף 40ג לחוק העונשין, קיומו של פוטנציאל שיקומי משמעותי או צורך מיוחד בהגנה על הציבור. אולם, אם בית המשפט לא מצא לחרוג ממתחם העונש שקבע, אזי יעבור לשלב השלישי שבו עליו לקבוע מהו עונשו ההולם לנאשמת בתוך המתחם (ראה: ע"פ 2918/13 אחמד דבס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.07.13).

בהתאם לאותו מבחן תלת שלבי אסקור להלן את השיקולים לעניין העונש.