מדינת ישראל נ' מוסלמאן(אסיר)

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודעתו בעבירה של כניסה והתפרצות לבית מגורים בצוותא חדא עם אחר, עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

תמצית העובדות הנוגעות לעניין היא כי ביום 15.9.09, בסמוך לשעה 20.15, התפרץ אחר לביתה של המתלוננת וגנב משם פרטי רכוש שונים. המתלוננת שבה לביתה ונתקלה בפורץ. בשלב זה נמלט הפורץ מן הבית ונכנס לתוך רכבו של הנאשם, והשניים נמלטו מן המקום ברכב.

כתב האישום הוגש בד בבד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים, אך הנאשם שוחרר בתנאים מגבילים, עוד ביום 9.11.09.

משפטו של הנאשם התארך מסיבות שונות, אשר העיקרית ביניהן היא הימנעותו מלהתייצב לדיונים באופן שהצריך מתן צווי הבאה רבים. בסופו של עניין התחדש ניהול המשפט רק ביום 22.11.11, לאחר שהסתבר לתביעה כי הנאשם עצור בגין עבירות אחרות שביצע.

לאחר שהחלו להישמע עדויות התביעה, בחר הנאשם להודות בעבירה.

ב"כ התביעה טענה כי העבירה בה הורשע הנאשם היא חמורה והפנתה להחלטות בהן נקבע כי מתחם העונש ההולם בגינה, נע בין 12-24 חודשי מאסר בפועל. בעניינו של הנאשם נטען כי יש לאמץ את הרף הגבוה של המתחם, לנוכח עברו הפלילי המכביד, ולנוכח התסקיר המחמיר שניתן.

ב"כ הנאשם ביקש להתחשב בהודאת הנאשם שהביאה לחיסכון בזמן שיפוטי. נטען כי המלצת שרות המבחן באה לאחר פגישה קצרה עם הנאשם, מבלי שנערכה בדיקה מעמיקה, הנדרשת לאור אופיו המופנם של הנאשם. בנוסף הפנה ב"כ הנאשם לכך שמאז שוחרר הנאשם ממאסרו הקודם, הוא החל לעבוד בעסק המשפחתי, והוא נשוי ואב לשלושה ילדים. בעניין נסיבות ביצוע העבירה טען ב"כ הנאשם כי חלקו איננו הדומיננטי, שכן לא הוא פרץ בפועל לדירה.

בעניינו של הנאשם ניתן תסקיר שרות המבחן. מן התסקיר עולה כי הנאשם הינו נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים, ועובד בעסק המשפחתי עם אביו. קצינת המבחן כותבת כי הנאשם הוא מופנם ביותר, אך התרשמה כי הוא בעל מודעות נמוכה לחומרת מצבו, מתקשה בהתמודדות עם קשיים, ומשליך אחריות על הגורל. לגבי העבירה שבפניי, הנאשם נטל אחריות מילולית לביצועה, אך אינו מודע לחומרתה. לנוכח אלה ממליץ שרות המבחן כי יוטל על הנאשם עונש של מאסר בפועל.

קביעת מתחם העונש ההולם

אין צורך להכביר מילים בדבר חומרתן היתרה של עבירות התפרצות לבית מגורים, ופגיעתן הקשה בציבור. בע"פ 7453/08 מד"י נ' אאוזנה (פורסם בנבו), אמר כב' השופט מלצר את הדברים הבאים:

        "לגישתי, כינוי עבירות של פריצה וגניבה מבתים, רק כ"עבירות נגד הרכוש" (כפי שמקובל לקרוא  לעבירות מסוג זה), הינה הגדרה מוטעית. זאת מאחר שפריצה לביתו של אדם, טומנת בחובה לעיתים קרובות לא רק נזק כלכלי רב, אלא גם צער ועוגמת הנפש הנגרמים לקרבנות של עבירות אלה. הנה כי כן, אין מדובר בעבירות נגד רכוש גרידא, אלא בעבירות המפרות את פרטיותו של האדם בצורה הגבוהה ביותר. זאת ועוד הגדרת עבירות אלו כ"עבירות רכוש", נותנת תחושה מצמצמת וקונוטציה שגויה – לסובבים, באשר למהות העבירות שהתבצעו, הפוגעות במהות המתמצית באמירה: "ביתו של האדם – מבצרו". ברגע שביתו של אדם נפרץ, תחושת חוסר אונים וחוסר ביטחון ממלאת את ליבו. הנה כי כן, הפריצה אינה רק לבית – מבחינה פיזית, אלא בעיקרה חדירה לתוך התא האישי-משפחתי השמור ביותר של האדם.         נזקים אלו עולים לפרקים בחומרתם אף על עצם אובדן הרכוש בשווי כזה או אחר. דברים ברוח זו נאמרו בע"פ 46/84 מדינת ישראל נ' סבח, פ"ד לח(4) 752, בעמ' 754-753:

"בעת מתן גזר הדין אסור לבית המשפט להתעלם מעגמת הנפש והבהלה הנגרמות לתושבים שלווים בעטין של עבירות אלה, לחשש של מאות משפחות לעזוב את ילדיהן המפוחדים לבדם בבית בעקבות החוויה הטראומטית שפקדה אותם או את שכניהם, ומהצער שנגרם עקב אובדן רכוש בעל ערך סנטימנטאלי".

אינני מקבלת את טענת ב"כ הנאשם, לפיה לא היה חלקו של הנאשם בביצוע העבירה, דומיננטי. הנאשם הודה והורשע בביצועה של העבירה וחלקו המתואר בכתב האישום המתוקן, מצוי במעגל הפנימי של מבצעי העבירה, גם אם התבטא בהמתנה לאחר ברכב המילוט, לצורך בריחה מן המקום.

נסיבות ביצוע ההתפרצות במקרה זה הן מן החמורות, שכן כאן התממש החשש המוזכר בפסיקת בית המשפט העליון, לכך שהפורץ ייתקל בקרבנו, בשעת מעשה. נקל לשער את בהלתה של המתלוננת, עת שבה לביתה בערב ומצאה בו אדם זר, הגונב את חפציה האישיים למול עיניה, ונמלט. הפוטנציאל המסוכן של התפרצויות לבתי מגורים העלולות להסלים לכדי אירוע אלים, נדון בע"פ 46/84 הנ"ל, ומחובתו של בית המשפט להתחשב בעניין זה כנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה במסגרת הוראות סעיף 40ט(3) לחוק.

אני רואה חומרה מיוחדת בעובדה שהנאשם והאחר לא נרתעו מלהשלים כוונתם הרעה, גם לאחר שנתקל האחר במתלוננת. מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי למרות נוכחותה של המתלוננת, לא שמט האחר את הרכוש שאסף בדירה, אלא נטל אותו עימו. התנהגות זו, מצביעה לדעתי על קור רוח ונחישות להשלים ביצוע העבירה, באופן שמשליך גם על הנאשם שהמתין לאחר, ברכב המילוט.

בנוסף, יש לשקול לחומרא את ערכו הכספי והאישי של הרכוש שגנב הנאשם ביחד עם האחר, מן הדירה, והכולל: כסף מזומן, 2 מכשירי אייפוד עם רמקולים, מטען ושלט, פלאפון, תכשיטי זהב וכסף ושעון.

כאמור, העבירה בה הורשע הנאשם בוצעה עוד בשנת 2009. יושנה של העבירה עשוי לשמש במקרים מסוימים נימוק לקולא; ואולם בענייננו, נסיבות התמשכותו של ההליך, נעוצות בחלקן בהתנהלותו של הנאשם, אשר ידע על ניהול ההליך, אך נמנע מלהתייצב למשפטו, עד שאבד עמו הקשר.

מטעם התביעה הוגשה אסופה של פסיקה עדכנית, שניתנה בתקופה האחרונה על ידי כב' השופט שגיא בבית משפט השלום בתל אביב, והעמידה את מתחם העונש ההולם בגין עבירת ההתפרצות לבית מגורים על הטווח שבין 12 עד 24 חודשי מאסר.

סקירה של פסיקת בתי המשפט מלמדת כי אכן נוהגים הם בדרך כלל לראות את עבירת ההתפרצות ככזו אשר ראוי לגזור בגינה עונשים של מאסר בפועל לתקופות משמעותיות ולהלן מספר דוגמאות: