מדינת ישראל נ' מוסטפא ואח'

החלטה

העניין שבפני, בקשת הנתבעים 2 ו- 3 לביטול פסק דין אשר ניתן כנגדם בהיעדר הגנה ביום 12.6.2011.

השתלשלות ההליכים עד כה:

התובענה הוגשה כנגד שלושת הנתבעים ביום 30.11.2010, כאשר הסעד המבוקש הינו סילוק יד, צו הריסה וצו מניעה קבוע בנוגע למקרקעין הידועים כחלקות 3 ו- 83 בגוש 18966 המצויות בבעלות התובעת ומנוהלות על ידי מנהל מקרקעי ישראל מטעמה. בכתב התביעה נטען כי הנתבעים הסיגו את גבולה של התובעת, וביצעו פעולות בנייה במקרקעין.

לימים נתברר כי הנתבע מס' 1 נפטר, ולכן נמסר כתב התביעה המיועד אליו לבנו (בטרם הובררה זהות יורשי הנתבע מס' 1), והנתבעים 2 ו-3 קיבלו את כתב התביעה ביום 9.1.2011, מידי שליח מטעם ב"כ התובעת.

לבקשת התובעת נמחק הנתבע מס' 1 (אשר כאמור, הלך לעולמו), וניתן על ידי כב' הרשמת ש. פומרנץ פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעים 2 ו- 3.

ביום 29.5.2013 הוגשה בקשת הנתבעים 2 ו-3 לביטולו של פסק הדין.

טענות הצדדים:

הנתבעים טענו כי קמה עילת ביטול פסק הדין מחובת הצדק, שכן מעולם לא קיבלו את כתב התביעה ונודע להם אודותיו רק לאחר שניתן פסק הדין, עת שהחלה התובעת לפעול למימוש פסק הדין.

הנתבע 2 טען לפגם בהמצאה, שכן לכאורה נרשם באישור המסירה כי כתב התביעה נמסר לו בישוב בענה, בעוד הוא מתגורר בעיר עכו, בעוד הנתבע מס' 3 טען כי החתימה ע"ג אישור מסירת כתב התביעה לידיו, הינו מזויף.

ייאמר כי הנתבעים העלו טענות לגבי מסירת כתבי בי דין לעו"ד ג'מאל פטום, וטענו לפגמים באשר להמצאה זאת, אולם בטענות אלו לא היה ממש, שכן עו"ד פטום שימש אך ורק כב"כ הנתבע 1 אשר נמחק במסגרת ניהול ההליך המשפטי.

לגופו של עניין, במסגרת הצגת סיכויי ההגנה (המהווים נדבך חשוב בהקשר זה) טען הנתבע 2 כי הסעדים המבוקשים כנגדו הינם תאורטיים שכן אינו מתגורר בכפר בענה, לא כל שכן במקרקעין הרלוונטיים לתובענה; הנתבע 3 (בנו של הנתבע 2) טען כי אבי סביו החזיק במקרקעין הנ"ל עוד לפני שנות ה- 50 של המאה הקודמת, והוא החזיק בהם כמקרקעין לא מוסדרים משנת 1955, ולמעשה מאז מתגוררים בני משפחתו של הנתבע 3 ברצף, משך 60 השנים האחרונות, ואף השביחו את המקרקעין. הנתבע 3 טוען כי חזקה ממושכת כאמור, משך שנים, מקנה לו ולבני משפחתו זכויות קנייניות, הראויות להגנה, או לכל הפחות, יש לראותו כ"בר רשות" וכבעל רשות בלתי הדירה בנסיבות העניין.

התובעת השיבה לבקשה, לגישתה לא נפלו פגמים בהמצאת כתב התביעה אשר הומצאו במסירה אישית לבני משפחה אשר הציגו עצמם כמורשים לקבלת כתבי בי דין (כאמור בתקנה 478 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984), ולגופו של עניין, טענה התובעת כי זכותם של הנתבעים כ"שרשרת משפחתית" (והרי זכותו של הנתבע 1, אביו של הנתבע 2 וסבו של הנתבע 3 נובעת לכאורה מהזכויות הנטענות של אביו – המנוח סלים אחמד חסארמה ז"ל שהינו אבי המשפחה), הוכרעה בהליכים משפטיים אשר נוהלו בהקשר של זכויות אבי המשפחה – תיק הסדר 348/94 בבית המשפט המחוזי בחיפה והערעור על אותו פסק דין, ע"א 3250/00 . לגישת התובעת, אותם פסקי דין הביאו והכריעו את שאלת הזכות במקרקעין והזכות לכאורה, והכף הוטתה באופן בו נקבע שלאבי המשפחה אין זכויות במקרקעין (תביעתו לתיקון לוח הזכויות נדחתה), וה"שרשרת" ניתקת מעצם קביעה זאת. לגבי שאלת היות הנתבעים "ברי רשות" סבורה התובעת, כי מדובר בטענת סרק, ובכל מקרה, בהיות הזכות הנטענת "רשות", הרי שהיא פוקעת מאליה עת בעל הזכות מודיע על הפסקת מתן הרשות – ואין לך מובהק יותר מתובענה בהליכי פינוי להבהיר כי אכן שלב הרשות נסתיים.

הדיון שבפני

ביום 1.10.2013 נתקיים בפני דיון בבקשה לביטול פסק דין.

בדיון הועלתה טענה חדשה, אשר לא נשמעה קודם לכן, והיא כי זכותה של השרשרת המשפחתית להחזיק במקרקעין הינה מכח עסקת חילופי מקרקעין אשר נתבצעה בשנת 2001.

מן הראוי לציין שטענה זאת לא מצאה דרכה אל כתבי הטענות, ולא הובאה כל אסמכתא מפורטת בהקשר זה, אולם מדובר בטענה מהותית וחשובה, שכן לכאורה סותרת היא באופן מוחלט את טענות ההגנה: הרי אם הייתה עסקת חליפין, כבר אין מדובר בזכות מכח החזקת המקרקעין שנים רבות (ואז טענת הזכות הקניינית לכאורה, כבר אינה רלוונטית); ואם הייתה עסקה כאמור, הרי שגם שאלת מתן הרשות, מתפוגגת מאליה, שכן גם אם ניתנה רשות, התקשרות מהותית שכזאת טורפת את הקלפים, וטעונה רשות חדשה ומפורטת;

טענה שכזאת, מצריכה על פניה, בחינה נקודתית מפורטת, ובהתאם הצעתי לצדדים לאפשר פרק זמן הנדרש לצורך נקיטת הליך על מנת לעגן את אותה זכות נטענת מכח עסקת החליפין הנ"ל.

בהתאם קבעתי באותו מועד: "מטעמים של מתן זכות הטיעון הראויה בפני הגורם השיפוטי המוסמך לדון בשאלת בעלות או בשאלת קיומה של זכות קניינית במקרקעין, סבורני כי יש לתת לנתבעים את ההזדמנות לפנות לבית המשפט המחוזי בהליך המתאים ובמסגרת אותו הליך לבקש צו מניעה כנגד המשך הליכי סילוק היד. לאור האמור וגם בהתבסס על דברי ב"כ התובעת, אני מורה על השהיית מתן ההחלטה בתיק זה לתקופה של 60 ימים מהיום, במסגרתם תינתן לנתבעים הזכות לנקוט בכל הליך שבדעתם לנקוט בהקשר זה. למען הסר ספק, עיכוב ההליכים מיום 30.05.13 יעמוד על כנו עד למתן ההחלטה כאמור. בהעדר כל הודעה או החלטה מתאימה עד ליום 02.12.13, תינתן החלטה לגופו של עניין על בסיס כתבי הטענות, הבקשות והתצהירים. "

מבדיקה אשר נערכה על ידי היום, ובהתאם גם להודעת ב"כ התובעת, עולה כי הליך כאמור לא ננקט עד היום, כך שאין מנוס ממתן החלטה על בסיס כתבי הטענות.