מדינת ישראל נ' מולו(עציר)

החלטה

האישום והמחלוקת

לפני בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

כתב האישום מייחס למשיב (יליד 1979) עבירת ניסיון אינוס, מעשה סדום ומעשה מגונה.

על פי כתב האישום המשיב פגש את המתלוננת (ילידת 1997), המתגוררת באותה עיר, כמה פעמים, ברחובה של עיר. הוא פנה אליה וביקש את מספר הטלפון שלו, המתלוננת, על מנת להתחמק ממנו, מסרה לו פרטים שגויים ומספר טלפון שגוי.

האירוע המהותי הנטען הראשון, התרחש לכאורה ביום 27.11.11 בעת שהייתה המתלוננת בדרך לפעולה בתנועת הנוער. הוא ביקש להתלוות אליה וליווה אותה בפועל עד המבנה. הוא ביקש להיכנס עמה אך היא אמרה לו שאין הוא יכול להיכנס. הוא שאל על עת יציאתה ועוד, אך היא התחמקה כמפורט בכתב האישום. אז, לפתע, חיבק המשיב את המתלוננת והצמיד את איבר מינו לגופה.

נטען עוד, כי, לאחר הדברים האלה, ביום 15.2.12 בשעות הלילה, המתינה המתלוננת לידיד בתחנת אוטובוס. המשיב הגיע אליה וביקש מספר טלפון ושוב מסרה לו המתלוננת מספר שגוי. אז ביקש ממנה המשיב, לעזור לו לפתוח דלת בבניין סמוך. המתלוננת ניסתה להתחמק, אך המשיב אמר לה שזה ייקח "רק שתי שניות" ואז לאחר מכן מיד תוכל ללכת. המתלוננת ניגשה אל הדלת, המשיב דחף אותה לתוך הבניין והיא נפלה. בהיותה על הארץ החל המשיב במעשיו המיניים, כמפורט בכתב האישום, היא ברחה לתוך הבניין פנימה והמשיב אחריה, ובמקום מסוים השיג אותה וביצע מעשים מיניים נוספים וחריפים יותר, למרות התנגדותה ודחיפותיה, כמפורט בכתב האישום. בעת שהמשיב חדל ממעשיו לרגע, ניצלה זאת המתלוננת וברחה מפניו.

המשיב במשטרה אישר בקווים כלליים את התרחשות האירועים המיניים, אם כי חלק לגבי אחד הפרטים המרכזיים, שלא אפרט כאן. אולם, המשיב טען כי כל המעשים נעשו בהסכמה. גרסתו הייתה בתמצית (שורה 12 להודעתו) "התנשקנו והיה בא לי והיא אמרה לא לא לא ואני שכנעתי אותה והיא הסכימה".

הסנגור מסכים לעצם קיומן של ראיות לכאורה, בשים לב לכך שכתב האישום נוסח על יסוד תלונת המתלוננת. יחד עם זאת מוצא הסנגור חולשה משמעותית בראיות, במידה המצדיקה, לדעתו, את שחרורו של המשיב.

הראיות וטענות הסנגור

כאמור, הראיות בנויות בעיקרן על הודעת המתלוננת. המשיב, כאשר נעצר ונחקר, הוא אישר את דבר קיומו של קשר מסוים, הכולל פעולה מינית. הודאה זו הייתה מיידית, והמשיב טען לקיומה של הסכמה. שני המעורבים מסכימים כי הקשר ביניהם לא היה עמוק. המשיב כלל לא ידע את שמה של המתלוננת, שכן זו מסרה לו שם בדוי. המתלוננת הכירה את שמו הפרטי של המשיב בלבד. שניהם תיארו מפגשים ביניהם כמה פעמים, שעיקרן ניסיונות המשיב להתקרב למתלוננת. כאמור, ההבדל הדרמטי בין הגרסאות נוגע לשאלת רצונה של המתלוננת, אם היא המפגשים והמגעים הראשוניים היו לרצונה, ואם, בערב הקריטי, הייתה הסכמה לקיום יחסי מין.

הסנגור מצביע על כמה תמיהות בגרסת המתלוננת. ראשית, הוא מזכיר כי המדובר בתלונה כבושה במספר שבועות. כבישה זו, מעבר לפרובלמאטיות שלה עצמה, יצרה מצב בו לא ניתן היה לאסוף כל ממצא פורנזי, לא מגופה, שכלל לא היה טעם לבודקו, ולא מהבגדים שכובסו על ידי המתלוננת, לאחר מעשה. מעבר לכך, לשיטת הסנגור, כבישת התלונה מעצימה את משקלם של הקשיים האחרים. בהקשר זה יש לציין כי אכן היה בשיהוי משום גורם אשר ביטל כל אפשרות לקיום בדיקה אובייקטיבית. אולם, עצם השהייה בהגשת תלונה, היא תופעה מוכרת עד מאוד בעבירות ממין זה, כפי שהובא רבות בפסיקה, ואיני סבור שיש משקל עצמי לעצם כבישת העדות כמכרסם במשקל.

אולם, דווקא נסיבות חשיפת הסיפור, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהודעת מנהל מועדון הנוער, והרכזת, מעוררים אמינות לכאורית. שכן, הרכזת שמעה את הדברים לראשונה ובאופן מפורט למדי, בקווים קרובים לגרסתה במשטרה. היא מספרת כי המתלוננת בתחילה כלל לא רצתה להגיע למשטרה, הן משום פחדה מהתוקף והן משום שלא רצתה שהוריה ידעו את אשר אירע. הרכזת מספרת כי היא אכן היא לא התלוננה בתחילה, אולם כאשר ראתה המתלוננת את המשיב על אופניו פעם נוספת, והתרשמה כי הוא מחפש אותה, הסכימה לבוא למשטרה. נמצא, שדווקא אופן הגילוי מחזק, ברמה לכאורית זו, את גרסת המתלוננת.

הסנגור מצביע על ההבדלים שבין הודעתה הראשונה של המתלוננת לבין הודעתה השנייה. בהודעה הראשונה מספרת המתלוננת על האירוע, ומשתמע מדבריה כי התוקף היה זר כמעט מוחלט ושמו נמסר רק מפי חברה. אולם, המשיב מתייצב במשטרה ומספר לא רק על האירוע המיני העיקרי, אלא גם על שנים או שלשה מפגשים קודמים. החוקרים מעמתים את המתלוננת עם גרסה זו, ואף מעלים בפניה ספקות בדבר מהימנותה. המתלוננת מאשרת את המפגשים הקודמים, ומספרת סיפור ארוך ומלא יותר, עלי מתבסס כתב האישום, הכולל את המפגשים הקודמים לאירוע המיני העיקרי.

הסנגור סבור כי נוכח השינוי הדרמטי בגרסתה של המתלוננת, הרי שהדבר מלמד על בעיית אמינות, אשר בה יש להתחשב כבר בשלב זה. הסנגור סבור כי המתלוננת הבינה כי אם תספר על האירועים הראשונים לא יאמינו לה. עיינתי בשתי הגרסאות, אכן יש כאן תמיהה נאה לשאלה בחקירה נגדית, אך הדברים רחוקים מלרדת לשורשו של עניין. זאת משום שתופעה נפוצה היא שתלונה בגין עבירות מין, נעשית מתוך בושה רבה. לא פעם בתלונה ראשונה נחשפים רק חלק מפרטי האירוע, בין אם בפני חברה או מטפל ובין בפני חוקר. ככל שנפגעת מספרת יותר, מתרגלת לספר ורוכשת אמון בשומעים, מסוגלת היא לספר אירועים שהם מביכים יותר. זאת, בין משום שעוצמת הפגיעה המינית שלהם משפילה יותר, ובין שהם מביכים משום שהם מלמדים על שגיאתה ואולי אפילו סכלותה. אכן, התפתחות גרסאות במובן זה מחייב בדיקה מעמיקה בתיק העיקרי. אולם, בניגוד להתפתחות גרסאות אצל עדי תביעה בעבירות אחרות, בתחום זה אין בעצם ההתפתחות של הגרסה כדי לכרסם במהינות הגרסה המלאה והמפותחת.

כך, קשה אכן להבין מדוע המתלוננת נלוותה אל המשיב על מנת לפתוח דלת. הדבר נשמע די מטופש. זאת, במיוחד אם המשיב כבר הטריד מינית קודם לכן. אולם, הדבר מתיישב עם עובדות שאינן שנויות מחלוקת. כך, בעבר, המתלוננת לא אמרה למשיב בתקיפות להסתלק מעל פניה, אלא הרחיקה אותו על ידי מסירת פרטים שגויים, כפי שמספר המשיב בעצמו. משמע, אין זו דמות אסרטיבית היודעת לסרב בבירור לקשר שאינה מעוניינת בו. לפיכך, מובן מדוע היה קשה לה להודות בסיפור המלא, הנראה אכן, לנו בדיעבד, קצת מתמיהה. יש לציין כי הדבר גם משתלב עם דברי המתלוננת לחברה ספיר, אשר אותה שיתפה במעט מזער. לה סיפרה היא הלכה לעזור ל"זקן" אשר "התחיל לגעת בה". אין ספק שזהו תיאור מצונזר וחלקי, שהרי "התחיל לגעת" הוא אנדרסטייטמנט של ממש, ביחס למעשים שנעשו, גם לפי התיאור של המשיב. אף התואר "זקן" אינו יאה למשיב שהוא יליד 1979, למרות שהוא מבוגר מהמתלוננת בכ- 18 שנה. זהו סיפור מעודן שסופר לחברה, המטשטש שוב את סיבת ההליכה ואת עוצמת הפגיעה, במסגרת החשיפה החלקית, כמוסבר לעיל.

יחד עם זאת, יש לסייג ההסבר אודות התפתחות הסיפור, נוכח דברי המתלוננת בראיון עם הפרקליטה (שתועד במכתב בתיק), לפיהם סיפרה לחוקר הראשון שגבה אמרתה על מפגשים קודמים עם המשיב, אלא שהדבר לא נרשם, אם כי לא סיפרה שהיה גם מעשה מיני קודם. אין ספק שבאמירה זו יש קושי לגבי עדות המתלוננת.

הסנגור הצביע גם על קשיים רגשיים המדווחים אודות המתלוננת על ידי מדריכי הנוער, וכן לעניין קשריה של המתלוננת עם בני גילה ובנות גילה. הסנגור סבור כי למרות שהדבר אינו ברור, ייתכן שיש בתיק זה מניע כלשהו לסיפור עלילה. אולי כדי למנוע שמועה על קיום יחסי מין מרצון, שמא המשיב יספר על הדברים, או מסיבה אחרת הנובעת מאישיותה המורכבת. איני מוצא בטענות אלה ממש, בהעדר מניע ברור להתחיל לגלגל תלונה במשטרה בעניין שכזה, אין סיבה מוחשית לפקפק בגרסה בשל עצם קיומן של בעיות רגשיות או חברתיות כאלה או אחרות.

עוד יש לזכור כי גרסתו הבסיסית של המשיב, היא בעצמה מעט תמוהה. הוא טוען כי לא זו בלבד שהמתלוננת הטעתה אותו לעניין מספר הטלפון שלה, גם באותו ערב. הוא מספר כי המתלוננת אמרה "לא לא לא" כאמור להצעותיו. אך מספר המשיב כי לאחר מכן המתלוננת הסכימה. גרסה זו אינה מתיישבת היטב עם ניסיון החיים. יש לתמוה מדוע תסכים המתלוננת הממתינה לידיד (שאינו בבחינת חבר), לסור לבניין מגורים ועל מנת לקיים יחסי מין עם אדם שאינה מכירה למעשה, המבוגר ממנה יותר מפי שתיים? הרושם המתקבל הוא כי המתלוננת אמרה למשיב "לא לא לא" ואכן התנגדה בתחילה, גם פיזית כפי שהיא מתארת. עם זאת נראה כי, בשלב הבא, כאשר אחז בה אותו קיפאון נורא, אותו הטיבה לתאר, המתואר על ידי נפגעות רבות מאוד בעת תקיפה מינית, החליט המשיב לפרש זאת כהסכמה, למרות הבנתו הטובה שלא כך הם פני הדברים (לעניין הקיפאון שלה - ראו תיאורה המפורט בהודעה שבכתב יד מיום 3.6.12, שעה 12:02, עמ' 4 שורות 13 עד 23). יוזכר כי בכל התיאור של המשיב, אין תיאור של פעולה אקטיבית מוחשית של המתלוננת המבטאת הסכמה, כגון הסרת בגד במו ידיה או כד'. יש ממש בדברי התובעת שהעירה כי לו מדובר היה בקשר שהתפתח ברצון והסכמה, לא צריך היה לעשות המעשה בעמידה בחדר מדרגות וניתן היה להזמין המתלוננת לבית המשיב לקיום קשר האינטימי.

סיכומו של דבר, עדות המתלוננת במקומה עומדת. אכן, יש מספר קשיים שצריכים להיבדק בתיק העיקרי. אולם, בסופו של דבר, מדובר בקשיים אופייניים לתיקים מסוג זה, ואין כאן קושי חריג או מיוחד. על פי הפסיקה, אין בבעיות מסוג זה, בתיקים כאלה, כדי לפגום בקיומן של ראיות לכאורה. גרסתו של המשיב אינה משכנעת לכאורה מתוכה, אף שאין בה קשיים בוטים, כגון הפרכות חד משמעיות. נסיבות מסירת התלונה מחזקות לכאורה את גרסתה של המתלוננת. לפיכך, אף שאין מדובר בראיות מושלמות, יש לקבוע כי בתיק זה קיימות ראיות לכאורה במידה מספקת, לפי הלכת זאדה.