מדינת ישראל נ' מוחתסב(עציר) ואח'

גזר-דין

1.בהכרעת-דין מיום 31.1.13 הורשע נאשם 1, על-פי הודאתו, בעבירות שלהלן: גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), ופציעה בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 334 בשילוב סעיף 335(א)(1) ו-(2) בצירוף סעיף 29(ב) לחוק. נאשם 2 הורשע, על-יסוד הודאתו, בעבירות הבאות: גרימת חבלה בכוונה מחמירה – לפי סעיף 329(א)(1) לחוק; פציעה בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 334 בשילוב סעיף 335(א)(1) ו-(2) בצירוף סעיף 29(ב) לחוק; ופציעה בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק.

הנאשמים הִנם אחים. הודאתם ניתנה בגדרו של הסדר טיעון, לפיו תוקנו עובדות כתב-האישום המקורי. הסדר-הטיעון לא חל על העונש. במסגרת ההסדר נקבע, כי בתיאור האירועים נושא ההרשעה, לא יחרגו הצדדים מעובדות כתב-האישום המתוקן, לא יסתרו אותן ולא יוסיפו עליהן.

2.להלן עובדות כתב-האישום המתוקן העומדות ביסוד ההודעה וההרשעה.

ביום 4.11.12 בשעות אחר הצהריים, נסע חמזה ד' ברכבו, יחד עם שני אחיו, חאלד ד' ומ' ד' (קטין יליד 1997); (להלן – המתלוננים) בכביש בסילואן בדרכם לביתם בראס אל עמוד. אותה עת נסעו הנאשמים אף הם ברכבם בכביש האמור. בשלב מסוים הגיעו שני כלי הרכב האחד מול השני, ובשל עומס התנועה בכביש נבצר מהם להמשיך בדרכם. המתלונן חאלד אמר לנאשם 2 להתקדם, אך האחרון קילל אותו בעת ששני הרכבים חלפו האחד על-פני השני. בשלב זה ביקש חאלד מחמזה שייסע לאחור, ושאל את נאשם 2 מדוע פנה אליהם באופן האמור.

לאחר חילופי דברים בין הצדדים, יצאו הנאשמים מרכבם, ובינם לבין המתלוננים חאלד וחמזה, שיצאו אף הם ממכוניתם, התפתחה קטטה אלימה. במהלך הקטטה הכו הצדדים זה את זה, ובין-היתר תקף נאשם 1 את חאלד – בסטירות, אגרופים ובעיטות.

בהמשך – על-פי כתב-האישום המתוקן – "תקפו הנאשמים את המתלוננים בצוותא חדא, חבלו בהם בכוונה מחמירה ופצעו אותו כמתואר להלן. במהלך הקטטה דקר נאשם 2 את חאלד בבטנו באמצעות סכין שהייתה ברשותו. בנוסף דקר נאשם 2 את חמזה בעכוזו. לאחר מכן ניגש נאשם 2 אל המתלונן מ', שלא היה מעורב בקטטה, ופצע אותו בירכו". בשלב זה חזרו הנאשמים לרכבם ונמלטו מהמקום.

כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים, נגרם לחמזה פצע דקירה בעכוז, ולמ' הוסבה פציעה בירך; והשניים הובהלו לבית-חולים. לחאלד נגרם פצע דקירה בבטן, ואף הוא הובהל לבית-חולים, שם אובחנו פגיעות פנימיות בבטנו. הוא נותח ואושפז בבית-החולים למשך מספר ימים.

בגין המעשים המתוארים לעיל, הורשע נאשם 1 בעבירת גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בכל הנוגע לפגיעה בחאלד, ובעבירת פציעה בנסיבות מחמירות שבוצעה כלפי חמזה ; ואילו נאשם 2 הורשע בעבירת גרימת חבלה בכוונה מחמירה שבוצעה כלפי חאלד, בעבירת פציעה בנסיבות מחמירות שנעברה כלפי מ', וכן בעבירת פציעה בנסיבות מחמירות שבוצעה כלפי חמזה.

3.המאשימה הגישה בפרשת גזר-הדין הצהרה של המתלונן חאלד, לפי סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001. בהצהרתו תיאר חאלד את הפגיעות שנגרמו לו כתוצאה מהדקירות, את הטראומה הנפשית שהתלוותה לכך, וכן את הנזקים הממוניים שהוסבו לו כתוצאה מהפגיעות ומהטיפולים שנזקק להם.

4.כאמור, הנאשמים הִנם אחים. ועובר למעצרם התגוררו בבית אמם בשכונת סילוואן בירושלים. השניים גדלו במציאות חיים קשה, לנוכח העובדה שאביהם מרצה מזה מספר שנים עונש מאסר עולם בגין רצח כפול בתוך המשפחה – של סבתם של הנאשמים ושל דודתם מצד האֵם.

נאשם 1, מוחמד מוחתסב, הִנו רווק בן 20. הוא סיים שבע שנות לימוד, ועזב את מסגרת הלימודים על-רקע המצב המשפחתי הקשה ובעיות כלכליות. בתקופות מסוימות היה ללא מסגרת מוגדרת ושוטט ללא מעש. עובר למעצרו התגורר עם אִמו ואחיו בבית המשפחה בשכונת סילוואן, ועבד לפרנסתו כמוכר ירקות בשוק מחנה יהודה. בשיחתו עם קצינת המבחן נטל נאשם 1 אחריות חלקית למעשיו, הציג עצמו כקרבן באירוע והדגיש כי פעל מתוך הגנה עצמית. הוא התקשה להבין את חומרת העבירות, ואף התקשה לבחון תוצאות אפשריות של האירוע. עם זאת, הביע צער על מעשיו, וההתרשמות הייתה כי הוא בעל יכולת מסוימת לראות את האחר ולחוש אמפתיה כלפיו. שירות המבחן התרשם, כי נאשם 1 נמצא עדיין בשלבי גיבוש זהותו העצמית, וכי במשך השנים ניסה לתפקד באופן תקין על אף הקשיים שנבעו ממציאות החיים הקשה שבה גדל. כן העריך שירות המבחן, כי הנאשם 1 יוכל להשתלב בטיפול שיסייע לו לבסס דימוי עצמי חיובי ונורמטיבי. באשר להמלצה, סבר שירות המבחן כי יש מקום להימנע מהטלת מאסר בפועל, ולהסתפק במאסר שירוצה בעבודות שירות, בצד צו מבחן שבמהלכו ישתלב הנאשם בקבוצה טיפולית; זאת לאור גילו הצעיר של הנאשם ונסיבות חייו, תקופת מעצרו הממושכת והעובדה שמדובר בהרשעתו הראשונה והיחידה. יצוין כי נאשם 1 נתון במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים, וכי למרות שעל פי החלטת בית-המשפט מחודש פברואר ניתן היה לשחררו לחלופת מעצר, נתון נאשם 1 במעצר עד היום הואיל ואין באפשרות בני משפחתו לגייס את סכום ההפקדה הכספית שנקבע.

5.נאשם 2, תאאר מוחתסב, הִנו רווק בן 21. הוא למד עד כיתה ג', ובעקבות האירוע הטראגי המשפחתי שתואר לעיל, עזב את בית הספר ועבד בעבודות מזדמנות כדי לעזור בפרנסת המשפחה; ובין-היתר עבד במאפייה, בדוכני ירקות ובשטיפת מכוניות. בגיל 15 החל לשתות אלכוהול; ובשנת 2008 נשפט נאשם 2 בבית-משפט השלום לנוער בירושלים בגין עבירות תקיפה והיזק לרכוש, ונידון לתשלום קנס ולהתחייבות להימנע מעבירה. בהיותו כבן 17, עבד כשנתיים במסעדה בתל-אביב; ולאחר שפוטר מעבודתו, חזר לירושלים, החל לצרוך אלכוהול בצורה מוגברת והתחבר לחברה שולית. ביום 24.6.12 נידון נאשם 2 בת"פ 17965-05-11 בבית-משפט השלום בירושלים למאסר על-תנאי, לשירות לתועלת הציבור ולמבחן לתקופה של שנה, זאת בגין הרשעתו בעבירות של פריצה לרכב, גניבה מרכב וחבלה במזיד ברכב. ביום 17.1.13 הגיש שירות המבחן לבית-משפט השלום בירושלים בקשה להפקעת צו השירות לתועלת הציבור וצו המבחן, זאת הואיל ונאשם 2 התקשה להיות בקשר טיפולי עם השירות ולא התחיל לבצע את השירות לתועלת הציבור בתקופה שקדמה למעצרו בתיק שלפנינו. בשיחתו עם קצינת המבחן הדגיש נאשם 2 את דאגתו לאמו, ואת רצונו לסייע לה בפרנסה. הוא שלל בעיית התמכרות לאלכוהול, וממילא שלל צורך בקבלת טיפול. באשר לעבירה, נטל נאשם 2 אחריות חלקית על מעשיו, הציג עצמו כקורבן באירוע וטען כי פעל מתוך הגנה עצמית. שירות המבחן התרשם, כי נאשם 2 מצמצם את חומרת מעשיו ומתקשה לראות את השלכותיו של האירוע על המתלוננים. כן העריך שירות המבחן, כי על-רקע נסיבות חייו, והקושי של ההורים לספק לו צרכים בסיסיים כילד, נפגעה התפתחותו התקינה של נאשם 2, וניכר כי הלה מתקשה להתמיד במקום עבודה יציב ומסודר ולקבל אחריות על חייו. עוד ציין שירות המבחן, כי במצבים שבהם חש נאשם 2 חסר אונים, פגוע או מתוסכל, הוא עלול לפעול באימפולסיביות, מבלי לחשוב על תוצאות מעשיו. באשר להמלצה ציין שירות המבחן, כי לנוכח חומרת העבירות, ולאור ביצוען שעה שנאשם 2 היה נתון תחת צו מבחן ולא ניצל את ההזדמנות הטיפולית שניתנה לו, כמו גם הערכה כי הלה מתקשה להכיר בבעייתיות שבהתנהגותו – נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית בעניינו.

6.ב"כ המאשימה הדגיש בטיעוניו לעונש את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, ואת הצורך להחמיר בענישה בעבירות אלימות – בכלל, ובעבירות שבהן נעשה שימוש בסכין לשם פתרון מחלוקות וסכסוכים – בפרט. הוא טען, כי מתחם הענישה ההולם בעבירות המיוחסות לנאשם 1 הוא בין שנה וחצי שנה וחצי לשלוש שנות מאסר; ובעבירות המיוחסות לנאשם 2 – בין ארבע לשבע שנים. בגין הפגיעה במתלוננים חאלד וחמזה, ובין שנה לשלוש שנים בשל הפציעה של הקטין. בכל הנוגע לעונש הראוי גרס ב"כ המאשימה, כי גזר-דינו של נאשם 1 אמור להימצא ברף התחתון של המתחם, זאת לאור גילו הצעיר, הודאתו ונטילת האחריות על-ידו; ועונשו של נאשם 2 אמור להיקבע באמצע המתחם, זאת מחמת עברו הפלילי ונטילת האחריות החלקית.

7ב"כ נאשם 1, עו"ד רבאח, לא הקל ראש בחומרת העבירות ותוצאותיהן, אך הדגיש כי התקרית לא החלה כתוצאה מאירוע אלימות יזום על-ידי הנאשמים, וכי האירוע האלים התפתח לאחר שהמתלוננים נסעו לאחור לברר את פשר הדברים ששמעו מהנאשמים, ושני הצדדים המעורבים ירדו מכלי הרכב שבהם נסעו. עוד טען, כי מדובר באירוע שבו היו חילופי מהלומות בין שני הצדדים, וכי על-רקע זה ניתן להבין את טענת נאשם 1, שהועלתה בשיחתו עם קצינת המבחן, לפיה במהלך האירוע הגן על עצמו. כן הדגיש ב"כ נאשם 1, כי הגם שמרשו הורשע בגרימת חבלה חמורה לחאלד ובפציעת חמזה, הרי שההרשעה נבעה מכוח אחריותו לפי דיני השותפות, אך בפועל הלה לא דקר את המתלוננים, ומעשיו הפיזיים התבטאו במתן אגרופים, סטירות ובעיטות – מעשי אלימות שננקטו גם כלפיו על-ידי המתלוננים. על-רקע חלקו של נאשם 1 באירוע, גרס הסנגור כי מתחם העונש ההולם בגין העבירות המיוחסות לנאשם 1 הוא בין שישה חודשי מאסר בעבודות שירות לבין שמונה חודשי מאסר. לנוכח נסיבותיו האישיות של נאשם 1, גילו הצעיר, הודאתו בביצוע העבירות, החרטה שהביע על מעשיו, והעובדה שמדובר במעידתו הפלילית הראשונה והיחידה – סבר הסנגור כי העונש הראוי צריך לעמוד על תקופה קצרה שלא תעלה על תקופת המעצר.

8. ב"כ נאשם 2, עו"ד פרחאת, אף הוא לא הקל ראש בחומרת העבירות שבוצעו על-ידי מרשו. גם הוא, כמו ב"כ נאשם 1, הדגיש כי לא מדובר באירוע אלימות מתוכנן, אלא בתקיפה ספונטנית; כי המתלוננים תרמו במידת-מה לפרוץ העימות, עת נסעו לאחור בכדי להעיר לנאשמים; וכי מדובר בתקיפה הדדית שבה ננקטה אלימות גם מצד המתלוננים, אשר נגדם לא הוגש כתב-אישום. לשיטתו של עו"ד פרחאת, מתחם העונש ההולם בעניינו של נאשם 2 הוא מאסר לתקופה שבין שישה חודשים לבין שנה וחצי; והעונש הראוי שיש להטיל עליו הוא שנת מאסר, זאת בהתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות והחריגות שתוארו בהרחבה בתסקיר שירות המבחן, בהודאתו ובחרטה שהביע על מעשיו.

9.בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, על בית-המשפט לקבוע בגזר-הדין את מתחם העונש ההולם, זאת בהתאם לעיקרון המנחה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה; ובהמשך, לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם הענישה ההולם, תוך התייחסות לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, אגב אפשרות לסטות מהמתחם בנסיבות חריגות שצוינו בחוק.

העבירות שבהן הורשעו הנאשמים חמורות במהותן, לנוכח פגיעתן בערך המוגן של חיי אדם ושלמות גופו. כאמור, נאשם 2 פצע את חאלד בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה, וכן פצע את הקטין מ' ואת חמזה בנסיבות מחמירות; ונאשם 1 גרם לחאלד חבלה חמורה וכן פצע את חמזה בנסיבות מחמירות. בכל הנוגע לפגיעה בחאלד, הורשע נאשם 2 בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, שהיא מן העבירות החמורות בספר החוקים, ואשר העונש המֵרבי אשר נקצב בצִדה עומד על 20 שנה; ואילו נאשם 1 הורשע בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שהעונש המקסימאלי אשר נקבע בגדרה עומד על 14 שנות מאסר. חלקו של נאשם 2 במעשים הפיזיים נשא אופי חמור יותר, שכן הוא היה זה שביצע את הדקירות בפועל, ואילו נאשם 1 נמצא אחראי לחבלות ולדקירות מכוח דיני השותפות, בהיותו מבצע בצוותא.

בענייננו, העבירות בוצעו אגב שימוש בנשק קר, בסכין, ותוצאותיהן קשות – גרימת חבלה חמורה לחאלד ופציעת שני המתלוננים הנוספים. בתי-המשפט מתריעים, פעם אחר פעם, על מעשי אלימות ובריונות, שבמהלכם נעשה שימוש בסכינים – תופעה המכונה "נגע הסכינאות" (ע"פ 6324/11 סולטאן זבידאת נ' מדינת ישראל (29.11.12)), כמו-גם "תת תרבות הסכין" (ע"פ 479/04 מדינת ישראל נ' קשאש). תופעה קשה זו של יישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר ובסכינים, שהייתה למגפה אשר פשֹתה לדאבון הלב במקומותינו, ואשר עלולה להביא לתוצאות קשות של קיפוח חיים, או כמו בענייננו להסב חבלות חמורות – מחייבת תגובה עונשית קשה ומחמירה. על-רקע זה נפסק, כי העונש ההולם והראוי בגין גרימת חבלה חמורה באמצעות סכין, הִנו, ככלל, מאסר בפועל, וכאשר מדובר במעשה שנעשה מתוך כוונה להסב חבלה חמורה – מאסר בפועל לתקופה ממושכת (ראו, למשל: ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל (29.10.08); ע"פ 3052/10 ראפיק זועבי נ' מדינת ישראל (5.9.11); ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני (5.5.08); ע"פ 175/10 ישי חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.11); וע"פ 6324/11 בעניין סולטאן זבידאת (לעיל)). ענישה מחמירה זו מתחייבת משיקולים של גמול והוקעת המעשים, מטעמים של הגנה על ביטחון הציבור, וכן לצורך הרתעה אפקטיבית – אינדיבידואלית וכללית. עוד מורה הפסיקה, כי האינטרס הציבורי שבהחמרה בענישה בעבירות אלו גובר על השיקולים הנובעים מנסיבותיו האישיות של הנאשם, ושיקולים של טיפול ושיקום.

נסיבות ביצוע העבירות חמורות, כמפורט בכתב-האישום המתוקן, זאת נוכח השימוש שנעשה בסכין במהלך התגרה, ריבוי הנפגעים, וכן תוצאות התקיפה – החבלה החמורה שהוסבה לחאלד, והפציעות שנגרמו לשני המתלוננים הנוספים, אחד מהם קטין בן 15. אכן, כפי שציינו הסניגורים, אין מדובר במעשה מתוכנן, והתקרית החלה כקטטה הדדית עם המתלוננים. ואולם, עיקר חומרת מעשי הנאשמים נובעת מהשימוש שנעשה בסכין במהלך האירוע האלים ומתוצאות המעשים. עם זאת, יש מקום לאבחנה בין הנאשמים, שכן נאשם 2 הורשע בעבירה חמורה יותר באשר לפגיעה בחאלד, והיה מי שאחז בסכין וביצע את הדקירות בפועל; שעה שנאשם 1 הורשע לגבי הפגיעה בחאלד בעבירה חמורה פחות, לא אחז סכין בידו ונשא באחריות לעבירות מכוח דיני השותפות, כמבצע בצוותא.