מדינת ישראל נ' לסרי

החלטה

1.לפני בקשה לביטול גזר הדין אשר ניתן כנגד המבקש ביום 9.12.13, בהעדר התייצבות לדיון ההקראה אשר נקבע בעניינו (המבקש אינו מיוצג ובבקשתו ציין כי מבקש לבטל את גזר הדין, אולם באותה נשימה ציין כי מבקש להישפט ולצורכי החלטה זו אניח כי כוונת המבקש הינה לביטול פסק-הדין כמכלול. יובהר עם זאת, כי התוצאה הינה זהה בין אם התכוון המבקש לביטול גזר הדין בלבד ובין אם התכוון לביטול פסק-הדין).

2.על פי סעיף 240 (א) (2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מאחר והמבקש זומן כדין לדיון ולא התייצב, ניתן לראותו כמי שהודה בכל העובדות אשר נטענו בכתב האישום ולשופטו בהעדרו.

3.בהתאם, המבקש הורשע בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום, לפיה נהג ברכב ביום 28.5.13 בשעה 09:06 בצומת הרחובות נחמיה וחזון איש בבני ברק ופנה ימינה כשלא היה סמוך לשפה הימנית של הכביש, זאת בניגוד לתקנה 42 לתקנות התעבורה.

4.המבקש נוהג משנת 2005 ולחובתו 7 הרשעות קודמות. בהעדר עבירות חוזרות ונוכח היות עברו התעבורתי של המבקש עבר שאינו מכביד, הושת על המבקש קנס בסך של 250 ₪, כפי הקנס הקבוע בצו התעבורה (עבירות קנס), תשס"ב-2002 ולא מעבר לכך.

5.בבקשתו שלפני טען המבקש כי לא התייצב לדיון "עקב כי לא הרגשתי טוב והייתי במיטה עד הערב". המבקש לא תמך בקשתו בתצהיר ערוך כדין לתמיכה בטענות עובדתיות ואף לא צירף כל אישור מחלה ליום הדיון התקף למוסדות משפטיים או בכלל.

6.בקשת המבקש הועברה לתגובת המשיבה, אשר התנגדה למבוקש נוכח עיקרון סופיות הדיון ומשלא צורפה תעודת רפואית לבקשה.

7.בהתאם לרע"פ 9142/01 סוראיה איטליא ואח' נ' מדינת ישראל (2.10.13) החלטתי לדון בבקשה שלא בנוכחות הצדדים, לאחר שהצדדים שניהם העלו טענותיהם כאמור על הכתב.

דיון

8.בהתאם לסעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ניתן להורות על ביטול פסק-דין אשר ניתן בהעדר, באם קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבות הנאשם לדיון או באם אי ביטול פסק הדין יגרום עיוות דין לנאשם.

9.ברעפ 2282/07 דניאל דגן נ' מדינת ישראל (14.3.07), דחה בית המשפט העליון, כב' השופט ס' ג'ובראן בקשת רשות ערעור על החלטת כב' השופטת נ' אהד (מחוזי מרכז) בה נקבע, בין היתר, כי היה על הנאשם לדאוג למשלוח הודעה לבית המשפט על היעדרו מפאת מחלה. בית המשפט העליון קבע, ביחס להיעדרות נאשם ממשפטו עקב מחלה:

"..לעניין הבקשה לביטול פסק-הדין, צדק בית-המשפט לתעבורה בכך שדחה את הבקשה. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות המבקש מכוח סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982. העובדה כי המבקש לא הגיע לדיון ולא הודיע על כך לבית-המשפט עקב מחלתו, אינה כשלעצמה מצדיקה את ביטול פסק הדין..."

10.ברע 418/85 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) בעמ' 279 (מיום 14.8.85), כב' הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז), קבע ביחס לאי התייצבות נאשמים לדיוני תעבורה:

"זכותו של הנאשם היא, כי יוזמן כדין וכי תינתן לו האפשרות להיות נוכח במשפט, במועד שנקבע, אם יבחר בכך. כידוע, יש לא מעטים מבין הנאשמים בעבירות תנועה, אשר בוחרים מעיקרא שלא להתייצב בשל טעמים שונים, ואף זאת זכותם, אם הם מקיימים את התנאים שנקבעו בקשר לכך בחיקוקים הרלוואנטיים; מכאן גם התפתחה השיטה של ברירת המשפט, הנוהגת עתה ואשר בנויה כל-כולה על קיום הדיון שלא בנוכחות הנאשם, אלא אם זה האחרון בוחר בכך מפורשות. משקיבל הנאשם את ההודעה על מועד המשפט, ניתנה לו בכך ההזדמנות הנאותה שיהיה לו, כדברי הסניגור המלומד, יומו בבית המשפט....מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך, כי המשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם מעיקרא, וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך, שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט עומס נוסף, שאין הם יכולים לעמוד בו ואשר גם אינו מוצדק לגוף העניין".

וראו גם ע"פ (מחוזי י-ם) 05 / 9407 קינג אללה נ' מדינת ישראל (9.8.05), מפי כב' השופט עוני חבש:

"בית המשפט העליון פסק לא אחת, כי לנוכח ריבויים של מקרי אי ההתייצבות, במיוחד בתיקי תעבורה, יש לקבוע כי ברגע שהנאשם הוזמן כדין, ניתנה לו האפשרות להיות נוכח במשפטו ולנסות להוכיח את חפותו. ומשלא התייצב, אין לו אלא להלין על עצמו, ודי בכך כדי שיהיה לו יומו בבית המשפט".

11.בעניינו, המבקש לא טרח להמציא כאמור אישור רפואי מתאים טרם הדיון ואף לא לאחריו ובנסיבות אלה, יומו של המבקש ניתן לו ואין בעצם היותו, לטענתו, חולה במועד הדיון, כדי להצדיק ביטול פסק-הדין או גזר הדין.

12.נותר כעת לבחון, האם באי ביטול פסק-הדין חרף זימונו של המבקש כדין, ייגרם למבקש עיוות דין.

13.בבקשת המבקש אין כל זכר לטענה בדבר עיוות דין אשר ייגרם למבקש אם לא יבוטל פסק-הדין.

14.המבקש אף לא העלה כל טענות הגנה בבקשתו וממילא לא תמך בקשתו כאמור בתצהיר.