מדינת ישראל נ' לחיאני ואח'

החלטה

בבקשה להחזרת תפוס שהגיש הנאשם 2

ביום 30.8.12, הוגש כתב אישום, בו יוחסו לנאשמים עבירות של סחר בסם מסוכן והחזקת סם שלא לצריכה עצמית בלבד.

ביום 26.12.12 הוצג הסדר טיעון באשר לנאשם 2, במסגרתו תוקן כתב האישום, כך שיוחסו לו עבירות של תיווך בסם והחזקת סם שלא לצריכה עצמית, הנאשם 2 הודה, הורשע ונשלח לשירות המבחן, תוך שהמאשימה הבהירה כי אם התסקיר יהיה חיובי, היא תגביל עצמה לעתירה לעונש מאסר לריצוי בעבודות שירות.

ביום 24.4.13, במסגרת הטיעונים לעונש, עתרה המאשימה, בהתאם להסדר הטיעון, להטיל על הנאשם מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי, פסילה וקנס, והסנגור עתר לביטול הרשעתו.

באותו מועד, החלטתי שלא לגזור את דינו של הנאשם, ודחיתי את הדיון לקבלת תסקיר נוסף.

ביום 12.5.13 הגיש ב"כ הנאשם 2 בקשה להשבת מכשיר טלפון וסך של 5,850 ₪ שנתפסו ברשות הנאשם 2 בעת מעצרו, בטענה כי התפוסים אינם משמשים כמוצג, וכי אין הצדקה להחזקתם.

על אף נסיונות הסנגור לקבל את תגובת המאשימה עוד טרם הגשת הבקשה, ועל אף החלטות בית המשפט בעניין זה, הוגשה תגובת המאשימה רק ביום 26.5.13.

בתגובת המאשימה נטען, כי התפוסים שימשו את הנאשם לביצוע העבירות, וכי לאחר מתן גזר הדין, היא תבקש לחלטם מכח סעיפים 33, 34 ו- 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן- פסד"פ).

במעמד הדיון שהתקיים בפניי, שינתה המאשימה חזית ועתרה לחילוט התפוסים מכח פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג-1973 (להלן- פקודת הסמים), ולשם כך עתרה כי בית המשפט יכריז על הנאשם כסוחר סמים, גם אם הדבר לא התבקש בכתב האישום או בטיעונים לעונש.

לטענת ב"כ המאשימה, מאחר וטרם ניתן גזר דין, המאשימה יכולה לבקש לתקן את טעותה, ולא יהא בכך עיוות דין לנאשם, שכן נודע לו על כוונתה לבקש חילוט עוד טרם סיום התיק.

ב"כ המאשימה טענה כי על הבחינה להיות מהותית ולא פרוצדוראלית, והפנתה לע"פ 170/07 מטיס נ' מדינת ישראל (19.11.07) (להלן- הלכת מטיס), ובעיקר לדברים הבאים:

"הפן המהותי בהכרזה, ככל שהדבר אמור בהיבט הכרונולוגי, מצוי לשיטתי בכך שהיא ממוקמת בין הכרעת הדין לגזר הדין. "תרשים הזרימה" של ההליך בהקשר זה הינו: הרשעה, הכרזה כסוחר סמים, הענישה והוראה בדבר החילוט כחלק מגזר הדין. "תרשים זרימה" זה נשמר במלואו גם במקרה הנוכחי...".

ב"כ המאשימה הוסיפה, כי הנאשם ביצע עבירה של עסקת סמים, כי הטלפון הנייד שימש אותו לביצוע עבירת התיווך, וכי הכסף היה בכספת ביתו, אותה פתח לבקשת השוטרים.

הסנגור התרעם על התנהלות המאשימה, הפנה לכך שעתירת המאשימה להכרזה ולחילוט לא צוינה בכתב האישום, ואף לא בדיונים שהתקיימו בתיק, כאשר לטענתו, שינוי החזית פוגע בהגנת הנאשם, שכן אם היה יודע על כוונת המאשימה לבקש חילוט, לא היה מגיע להסדר הטיעון.

השאלה העיקרית שבמחלוקת לפניי, היא האם יש למאשימה עילה להמשיך ולהחזיק בתפוסים, ובעיקר האם יש סיכוי כי בית המשפט יורה על חילוט התפוסים בעתיד.

בפקודת הסמים, נקבע הסדר מיוחד לחילוט רכוש לגבי מי שהורשע בעבירה של עסקת סמים (עבירה לפי פקודת הסמים שעונשה מאסר עשרים שנה או יותר), ואשר הפיק רווח מעסקת סמים (סעיף 36א לפקודה), ובחילוט על פיה ניתן לחלט רכוש רב, מעבר לרכוש ששימש לביצוע העבירה או שהושג בעבירה, ולרבות רכוש הרשום על שם אדם אחר (כאמור בסעיף 31(6) לפקודה).

יחד עם זאת, לצורך הפעלת סמכויות החילוט הנרחבות שבפקודת הסמים, על התביעה לעמוד בתנאים פרוצדוראליים ומהותיים שונים, כמפורט להלן :

בקשת התביעה לחילוט רכוש ופירוט הרכוש שחילוטו מתבקש, אמורים להופיע כבר בכתב האישום (סעיף 36א(ה) לפקודת הסמים).