מדינת ישראל נ' לוי

גזר דין

העובדות

הנאשם בפני הורשע על סמך הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3) ו - 64ב(א) בקשר עם סעיף 39א לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") ועל תקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961.

הטענה העובדתית היא כי בתאריך 30.4.2010 בשעה 4:40 או בסמוך לה, נהג הנאשם בצומת הרחובות בן צבי – בצלאל בירושלים, בהיותו שיכור. בבדיקת נשיפה שנערכה לו נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשוף שלו הוא 560 מיקרוגרם.

פסילת המינימום בתעבורה

סעיף 39א לפקודה קובע עונש מינימום של שנתיים פסילה לעבירת הנהיגה בשכרות. עם זאת, לבית המשפט נתונה הסמכות להפחית מעונש המינימום בנסיבות מיוחדות. לטעמנו, רשאי בית המשפט לקבוע כי פסילת המינימום כולה או חלקה תהיה פסילה על תנאי (ת"ת 10214/09 מדינת ישראל נגד כהן, (לא פורסם, 17.11.2009)).

נציין כי אין פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון בסוגייה זו ובבתי המשפט המחוזיים חלוקות הדעות. (ראו בעניין זה בעפ"ג (י-ם) 10-2001 מדינת ישראל נ' כהן (לא פורסם, 28.12.2010); ע"פ 1183/07 מדינת ישראל נ' אחמד (לא פורסם, 25.10.2007); ע"פ (נצ') 1355/06 מדינת ישראל נגד קסהון (לא פורסם, 28.1.2007); ע"פ (ת"א) 70230/02 פרקליטות מחוז ת"א – פלילי נ' סולטן (לא פורסם, 16.1.2003); עפ"ת (מר') 09-09-14209 ישר נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 3.11.200)). עם זאת הכל מסכימים כי כפי שעולה מסעיפים 36 ו – 39א לפקודה, נתונה לבית המשפט הסמכות להפחית בנסיבות מיוחדות מעונש המינימום ולהורות שהפסילה כולה או חלקה תהא על תנאי, כמו במקרה דנן.

בית משפט זה נתקל בנהגים רבים שהואשמו בעבירת הנהיגה בשכרות. מרביתם שונים מדמות ה'שיכור' במובנה המקובל. המדובר על פי רוב באנשים חיוביים ונורמטיביים, שסברו בכנות כי השתייה לא השפיעה עליהם והם יכולים לנהוג. נהגים אלה לא ידעו כי הם נוהגים ברמת השכרות האסורה בחוק.

המקרה שלפנינו ונסיבותיו המיוחדות

ב"כ המבקש ביקשה כי יושת על הנאשם עונש של שנתיים פסילה.

המדובר בנאשם בן 30, בכור מבין שני אחים, המתגורר עם אביו, לאחר גירושי ההורים. הנאשם עבד כנהג מקצועי בחברת אוטובוסים אך פוטר מעבודתו בעקבות אישום זה. את נסיבות המקרה הסביר בכך שחזר במונית לביתו לאחר בילוי במהלכו שתה אלכוהול. חבר יצר עמו קשר וביקש כי יגיע לקחתו מאחר ואין לו דרך להגיע לביתו. הנאשם, לאחר שהופעל עליו לחץ מצד החבר, התרצה ונהג על מנת לאספו. בשלב זה נעצר לבדיקה ונמצא שיכור.

הנאשם שירת שירות צבאי מלא, עומד להינשא ומנהל אורח חיים תקין. שירות המבחן התרשם כי לנאשם קשיים רגשיים ויחסים תלותיים עם הקרובים לו. שירות המבחן מצא את הנאשם מתאים לביצוע צו שירות לתועלת הציבור ובנה לו תוכנית בהיקף של 250 שעות לתועלת הציבור במסגרת מתנ"ס בית שמש, בתפקידי תחזוקה כללית.

הנאשם הודה בעבירה המיוחסת לו, נטל אחריות לביצועה וחסך מזמנו של בית המשפט.

לאור האמור הגעתי למסקנה כי מן הראוי להטיל על הנאשם את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית המשפט. זאת, לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, ולאור נסיבותיו האישיות של הנאשם, הודאתו באשמה, אובדן פרנסתו, היעדר עבר פלילי ואמצעי הענישה התחליפיים.

לא ברורה לי עמדת המאשימה בהתנגדותה העקרונית לשל"ץ. עונש הפסילה הוא עונש שרק פוגע בנאשמים ולא תורם לחברה. שירות לטובת הציבור מנגד תורם לחברה ומהווה גם עונש ברור ומוחשי לנאשם.

מחקרים מצביעים על כך ש – 60% מהנהגים שרישיונם נפסל ממשיכים לנהוג בזמן פסילה ולפיכך אין עונש הפסילה אפקטיבי בהכרח. (יש הסוברים כי המספר הנכון הוא 75%) (ראו במאמרי "על הענישה הראויה בתעבורה", הסניגור 154, ינואר 2010, עמודים 8-7). לא ברורה לי התעקשותה של המאשימה על עונש אחר, אשר אמפירית מסתבר כבעייתי ולא תורם לחברה.

סוף דבר

לסיכומו של דבר, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:

פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל אחד עשר חודשים. הפסילה תחושב החל מיום 22.12.2010 (בו הפקיד הנאשם רישיונו). יתרת שלושה עשר החודשים, יהיו על תנאי לשנה, אם ינהג בזמן שכרות.

250 שעות לתועלת הציבור, אותם יבצע הנאשם במסגרת מתנ"ס בית שמש, בתפקידי תחזוקה כללית. השירות יבוצע בתוך שנה מהיום, והפיקוח ייעשה על ידי שירות המבחן. במידה ויהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך בכתב לבית המשפט. הנאשם מוזהר כי אם לא יעמוד בתנאי השירות, ייאלץ בית המשפט להפקיע את השל"ץ ולגזור את דינו מחדש.