מדינת ישראל נ' להב ואח'

החלטה

ביום 12/1/11 הוגש כתב אישום נגד הנאשמים. כתב האישום מייחס לנאשם מס' 1 עבירה של זיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").

לנאשם מס' 2 מיוחסות שלוש עבירות: זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עבירה לפי סעיף 418 לחוק (ריבוי מקרים); שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק (ריבוי עבירות וקבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק.

הנאשמים כפרו במיוחס להם בכתב האישום.

בא כוחו המלומד של נאשם 2 טען טענת הגנה מן הצדק וביקש לבטל את כתב האישום נגד מרשו בגין אותה טענה.

העילה העיקרית לפיה ראוי לבטל את כתב האישום הינה, לדידו של הסנגור, אכיפה בררנית. הסנגור טוען כי אדם נוסף המעורב במעשים המיוחסים למרשו לא הועמד לדין למרות שחלקו באותם מעשים הוא חלק משמעותי.

נוכח ההפליה הלא מוצדקת בהעמדה לדין ראוי לבטל את כתב האישום, זאת נוכח האמור בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982.

הסנגור טוען כי המתלונן (שלא הועמד לדין) הודה כי פעל מטעם גורמים פוליטיים שרצו להכשיל את מרשו המשמש סגן ראש עיריית ת"א והיו"ר הארצי של מפלגת הירוקים.

הסנגור טוען כי מחומר החקירה עולה כי המתלונן עצמו היה שותף לעבירות שלכאורה בוצעו ע"י נאשמים 1ו- 2 ועל כן לא היה מקום להימנע מהגשת כתב אישום נגדו.

בנוסף טוען הסנגור כי כתב האישום הוגש באיחור וכי יש גם בכך כדי לחזק את הטענה שההליך כנגד מרשו איננו תקין.

ב"כ התביעה ביקש לדחות את טענת הסנגור וטען כי במקרה זה לא התקיימו המבחנים שנקבע בפסק דין בורוביץ לביטולו של כתב האישום בגין טענת ההגנה מן הצדק.

התובע הפנה לחומר החקירה וטען כי ההבחנה בין המתלונן לנאשם 2 הינה הבחנה מותרת, נוכח חלקו של כל אחד מהם בביצוע המעשים הפליליים.

ב"כ נאשם 2 חלק על גישת התובע בתגובה שהעביר לבית המשפט.

לעניין טענת השיהוי שהינה כאמור טענה משנית, אציין בקצרה כי כבר נקבע מספר רב של פעמים כי: "...לא ניתן לקבוע תקופות התיישנות אחרות מאלה שנקבעו על ידי המחוקק באמצעות הגנה מן הצדק...".

ע"פ (ת"א) 7103/99 מדינת ישראל נ' שטיפנהולץ (לא פורסם 29/5/00)

באשר לאכיפה הבררנית בפרשת בורביץ נקבע:

"...נמצא כי ההכרעה בשאלה, אם העמדתם לדין של חלק מהמעורבים בביצוע העבירה הינה מבחינת אכיפה חלקית מותרת או שמא בבחינת אכיפה בררנית פסולה, תהא לרוב תלוייה (כפי שצויין בפרשת זקין) בבירור השאלה, אם הרשות הבחינה בין המעורבים על יסוד שיקולים עניינים או שמא פעלה לשם השגת מטרה פסולה או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא".

ראה גם דיון רחב בסוגיה בפסק דינו של כב' השופט פוגלמן בע"פ (ת"א) 70095/98 מדינת ישראל נ' אליהו אור (לא פורסם 7/9/09).

לאחר שבחנתי את מכלול הטענות שנטענו בפניי, הגעתי לידי מסקנה כי ההבחנה שנעשתה בין המתלונן לבין נאשם 2 הינה, לכאורה, הבחנה מותרת.

נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשתו של ב"כ נאשם 2 לביטולו של כתב האישום נגד מרשו.