מדינת ישראל נ' כנפו(עציר)

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה בעודו בלתי מורשה לנהיגה.

נהיגת הנאשם הייתה בכלי רכב מסוג טרקטורון.

העבירה בוצעה על ידי הנאשם כאשר בזמן הנהיגה תלוי היה כנגדו מאסר מותנה בר הפעלה הנובע מעבירה זהה.

ב"כ המדינה עתר להפעלת המאסר המותנה ולגזירת ענישה נוספת הכוללת מאסר בפועל, פסילה ארוכה מיכולת הוצאת רישיון נהיגה וענישה צופת פני עתיד.

בבסיס עמדת המדינה ניצבת התנהגותו הרצדיוויסטית של הנאשם על רקע חומרת העבירה אשר מקימה הצדקה למאסר בהישען על פסיקה שהציגה המדינה.

עמדתה הנגדית של ההגנה גורסת כי אין הצדקה להפעלת המאסר המותנה וראוי בפרשה ספציפית זו לבחור בענישה שיקומית. לשיטת ההגנה גילו הצעיר של הנאשם, לקיחת האחריות מצידו ונסיבות חייו כפי שבאו ליידי ביטוי בתסקירים שהוגשו בפרשה זו, יש בהם בכל אלה כדי להצדיק את הארכת המאסר המותנה לצד עונשים צופי פני עתיד.

שמעתי את טיעוני הצדדים בפני, קראתי היטב את תסקירו הראשוני של שירות המבחן וכן את תסקירו המשלים, קראתי את הפסיקה לה הפנו הצדדים ולהלן החלטתי ביחס לגזר הדין הראוי:

מתחם הענישה ביחס לעבירה שביצע הנאשם נקבע ע"י בית המשפט המחוזי (ב"ש) בעפ"ת

59810-07-12 דרור אביטל נגד מדינת ישראל שם נקבע חד משמעית:
"מתחם הענישה הקבוע לעבירות של נהיגה בזמן פסילה נע בין מאסר על תנאי בנסיבות קלות באופן מיוחד, עד לתקופת מאסר בת שנה"

פסיקה לה הפנה התובע בהחלטה של בית המשפט העליון (פרשת אמיר מסעוד) אינה קובעת או מכריעה באשר למתחם הענישה הראוי. בית המשפט העליון מאשר ענישה ספציפית תוך שאינו מכריע במחלוקת שבין התביעה להגנה ביחס למתחם הראוי.

מעבר לעובדה כי רכיב של מאסר מותנה כענישה סופית מצוי במתחם הענישה הנוהג, יהיו גם מצבים או נסיבות חריגות אשר יצדיקו ענישה שיקומית וגזירת מאסר מותנה (או הארכת מאסר מותנה) גם כאשר אין המדובר באירוע ראשון של נהיגה בזמן פסילה (ראה בעניין זה את החלטת בית המשפט המחוזי בעפ"ת 11690-03-12 מדינת ישראל נגד יונתן חסין שם לאחר נהיגה שלישית בזמן פסילה הוארך מאסר מותנה מתוך שיקולי שיקום.

מסכים אני כי כאשר המדובר באירוע שני של נהיגה בזמן פסילה, הכלל יהיה הפעלת המאסר המותנה כאשר הארכתו תהיה חריג לכלל זה ותבוצע רק בנסיבות מיוחדות.

בפרשה שבפני, הודה הנאשם כי נהג טרקטורון פעם שנייה בעודו בלתי מורשה לנהיגה ובזמן פסילה.

קריאת תסקיר שירות המבחן למבוגרים מוביל להבנה כי הנאשם אינו נורמטיבי.

על אף גילו הצעיר (ביום ביצוע העבירה טרם מלאו לו 20) הספיק לעבור ממוסד חינוכי אחד לאחר מספר פעמים. בכל פעם קושי בהתנהגותו גרם לחוסר יכולת מצדו להשתלב בחיים נורמטיביים וכתוצאה מדיסלקציה עד היום ועל אף גילו הוא אנלפבית.

מבלי לפגוע בפרטיות הנאשם, תסקיר שירות המבחן מתאר נסיבות חיים קשות מאד שללא ספק הובילו למצב הנאשם אך למן ההגינות גם לנאשם עצמו חלק משמעותי בהגעתו למצבו היום.

לא נעלמה מעיני צריכת הסמים של הנאשם, נטיית ההתמכרות שלו והקושי הגדול שלו לבסס מסלול חיים נורמטיבי.

השאלה המרכזית היא, האם בנסיבות אלה, הפתרון הספציפי הראוי הוא שליחת הנאשם לרצות מאסר מאחורי סורג ובריח?