מדינת ישראל נ' כנעאנה(עציר)

החלטה

נגד המשיב הוגש כתב אישום בת.פ. 22792-09-10, בו מיוחס לו ביצוע עבירות לפי סעיפים 192, 377 רישא , 379 , 381 (א) (2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. הבקשה נדונה בפניי ובהחלטתי מיום 28/10/10 , הוריתי לעצור את המשיב עד תום ההליכים, זאת לאחר שקבעתי כי יש במקרה זה עילת מעצר ויש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו ככל שהדבר מתייחס לאישומו לפי סעיפים 192, 377 רישא ו- 379 לחוק העונשין וכי חלופת המעצר שהוצעה אינה ראויה.

על החלטתי הנ"ל הוגש ערר. ערכאת הערעור היתה בדעה שונה משלי בכל הקשור להתאמתה של חלופת המעצר שהוצעה והורתה, בהחלטתה מיום 9/11/10, לשחרר את המשיב לחלופת המעצר שהוצעה על ידי המשיב / הסניגור.

ב- 29/12/10, היינו בחלוף חודש ו- 20 יום ממועד החלטת ערכאת הערעור, הוגשה הבקשה שבפניי, בה עותר המשיב להורות על שינוי תנאי השחרור באופן שמעצר הבית יהיה בביתו וכי יתאפשר לו לצאת לעבודה.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את הצדדים, הגעתי למסקנה שבמקרה זה לא חל שינוי בנסיבות. לא התגלו עובדות חדשות ואף לא חלף "זמן ניכר", מאז ניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי ולכן אין עילה לשנות את תנאי השחרור כפי שנקבעו בהחלטת ערכאת הערעור, כפי שהדבר נקבע בהוראות סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"א – 1991.

שוב נתקל אני בתופעה של סניגורים שמבקשים לשחרר נאשם בתנאים אותם הסניגור מציע וביהמ"ש נעתר לבקשה ובחלוף זמן קצר לאחר מכן הם מגישים בקשה לשינוי תנאי השחרור, שהם כאמור התנאים שהם הציעו. לזה אנו קוראים "שיטת הסלמי".

מן הראוי היה שבמקרים כאלה יתאפשר לביהמ"ש להטיל הוצאות על הגשת בקשות סרק ובזבוז זמנו של ביהמ"ש. דא עקא שאני מניח שהמשיב אינו אשם בכך שהסניגור בחר להטריד את ביהמ"ש בבקשה זו ולא יהיה זה הוגן להטיל עליו את ההוצאות. אולי ראוי לבדוק אפשרות של שינוי החוק באופן שניתן יהיה להטיל במקרים כאלה הוצאות על הסניגורים.

סיכומו של דבר, הבקשה נדחית.

ניתנה והודעה היום ה' שבט תשע"א, 10/01/2011 במעמד הנוכחים.

משה אלטר, סגן נשיא

הוקלד על ידי: רונית דיגורקר התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: