מדינת ישראל נ' יעקובי

החלטה

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של בימ"ש השלום בנתניה בבע"ק5109-10-11 מיום 17/7/13, לפיו נדחתה תובענת המערער לאישור עיקולים על כספים שהמשיבים 1-8 חבים לנתבעים דב ומשה פוירשטיין (להלן: "פוירשטיין") עד לסך של כ-4.5 מיליון ₪.

יצוין כי הבקשה הוגשה לבימ"ש זה בשבתו כבימ"ש של ערעור, וזאת לאחר שבקשה כזו לעיכוב ביצוע הייתה תלויה ועומדת בפני בימ"ש קמא בטרם הוגש הערעור. לכן, ולנוכח תיקון תקנות סדר הדין האזרחי, מחקתי את הבקשה ביום 6/8/13 בשבתי כשופט תורן בפגרה - אך המערער הגיש בקשה לעיון חוזר ביום 11/8/13 בערב לאחר שעות התורנות, ובה נסמך בין היתר על החלטת בימ"ש קמא שניתנה ביום 6/8/13 (לאחר החלטתי), שם האריך בימ"ש קמא סעד ארעי עד ליום 13/8/13 לצורך הגשת עתירה מתאימה לבימ"ש זה. כיון שכך הוריתי ביום 12/8/13 למשיבים להשיב לבקשה, הן כפי שהועמדה כבקשה לעיון חוזר בהחלטתי, והן כבקשה לסעד ארעי בערעור – אך הבהרתי כי אינני נותן כל סעד ארעי במעמד צד אחד לנוכח השיהוי של המערער בהגשת הבקשה לפניי. המשיבים השיבו לבקשה במועד. בטעות לא הובא העניין לפני שופט תורן, והיום עם תחילת שנת המשפט החדשה הובא התיק להחלטתי.

ברקע הדברים עומדות ארבע תביעות, בהן ניתנו פס"ד כספיים (ואחרים) לטובת המערער נגד פוירשטיין. עובר למתן פסה"ד האחרון וחתימת פסיקתא בגין כולם, ביקש וקיבל המערער עיקולים זמניים על כספים שהמשיבים חבים לפוירשטיין עד לסכום החוב הפסוק הכולל בתביעות המערער נגד פוירשטיין. המשיבים הודיעו כי אינם חבים כל כספים לפוירששטיין. או אז הגיש המערער תביעה לאישור העיקולים נגד המשיבים. בימ"ש קמא דחה את התובענה לאישור העיקולים, ומכאן הערעור והבקשה שבפניי.

אקדים ואומר, כי למעשה אין כיום כל עיקולים תקפים שניתן להאריכם או להורות על אי-פקיעתם. כך משום שהצו הארעי שהושיט בימ"ש קמא לעניין העיקולים פקע ביום 13/8/13, וכיון שלא ראיתי לתת כל סעד ארעי בהחלטתי מיום 12/8/13 – הרי שהעיקולים פקעו ביום 13/8/13. אלא, שכאמור, באותה החלטה קבעתי כי אפשר לראות את הבקשה כעתירה לסעד זמני בערעור, ואזי ניתן להטיל עיקולים אלו מחדש כיום, ככל שיהא בהם לתפוס כעת כספים כלשהם, וזאת עד להכרעה בערעור.

לכן אדון בדברים לגופם ובמסגרת דיונית זאת.

השיקולים המרכזיים הצריכים לעניין הם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, וכן שיקולים נוספים הקשורים לעניין סעדים זמניים כגון שיהוי ותום לב, וכל זאת כאשר הכלל הגדול הוא שאין מעכבים את ביצועם ואת פועלם של פסקי דין.

מבחינת סיכויי הערעור, לא השתכנעתי שטובים סיכוייו להצליח מאשר סיכויי המשיבים להביא לדחייתו. לכאורה, פסה"ד של בימ"ש קמא מנומק ומפורט ומעוגן בחומר הראיות שהיה בפניו. בימ"ש קמא קבע כי מדובר בהליך לאישור עיקולים זמניים, ולא בתוקפם של עיקולים קבועים (כפי שטוען המערער באופן חלקי) – ואכן אלו לכאורה העיקולים שהוטלו, וזו הייתה הפרוצדורה אשר בה נקט המערער בבימ"ש קמא. לעצם העניין השתכנע בימ"ש קמא, שהמערער לא הוכיח כנדרש כל חוב של המשיבים לפוירשטיין בעת קבלת ההודעות למחזיקים לידיהם. בימ"ש קמא אף נימק מדוע המשיבים 1-2 לא נותרו חייבים כל חוב לפוירשטיין באותה עת בגין רכישת זכויות במקרקעין, ומדוע גם המשיבים 3-8 לא חבו לפוירשטיין כל דמי שכירות או דמי שימוש בגין המקרקעין אלא רק למשיבים 1-2; וברור שחובות פנימיים בין המשיבים לבין עצמם אינם חובות של מי מהם לפוירשטיין, אשר רק הם חובות שיכול המערער לעקל אצלם. אין בכך לומר דבר לעניין הזכויות במקרקעין עצמם, והאם המשיבים 1-2 רכשו זכויות תקפות מפוירשטיין, וכלום אין למערער זכויות עצמאיות כלפי המשיבים או מי מהם בקשר למקרקעין – אך לכל זאת אין דבר וחצי דבר עם העיקולים אצל המשיבים על חובות שאין להם כלפי פוירשטיין.

כך לעניין סיכויי הערעור, וכך ביתר שאת לעניין מאזן הנוחות. המערער לא הצביע על כל חשש אמיתי כי לא יוכל להיפרע מהמשיבים או מי מהם כל כספים, אם בסופו של דבר יזכה בערעורו והעיקולים הזמניים אצל המשיבים יאושרו. הדבר דומה לכל חיוב כספי, שהכלל שאין לעכב ביצוע תופס לגביו במשנה תוקף לעומת חיובים אחרים. הטענה כי מדובר בסכום נכבד אינה מספקת כשלעצמה, כאשר אין כל התייחסות ליכולות כספיות ולרכוש של מי מהמשיבים. זאת ועוד, גם אליבא דמערער אף אחד מהמשיבים כשלעצמו אינו חייב לפוירשטיין סכומים העולים על 2 מיליון ₪, ואם נאמר שדי בסכום כזה כדי לעכב ביצוע – נימצא קובעים "כלל אצבע" של עיכוב ביצוע של חיובים כספיים כאלו רק בשים לב לשיעורם. בכל הכבוד, לא זהו הדין.

הבקשה שלפניי לוקה גם בשיהוי ובהתנהלות שאינה מתאימה למבקשי סעד זמני בכלל, ובערעור בפרט. כאשר ניתן צו ארעי ביום 6/8/13 בבימ"ש קמא עד ליום 13/8/13 לצורך בחינת העניין בערכאת הערעור – אין להמתין עד יום 11/8/13 בערב, כך שהבקשה תובא בפני ביהמ"ש שלערעור בבוקר יום 12/8/13, יממה אחת בלבד לפני פקיעת הצו, ומבלי שניתן לקבל את תגובת המשיבים בטרם פקיעת הצו. ויש לראות כי ההליך בבימ"ש קמא היה במעמד שני הצדדים, ואין כאן עניין עם חשש הברחה שמצדיק דיון במעמד צד אחד בערכאת הערעור, לאחר שלא היה כך בבימ"ש קמא. היה על המערער להגיש את בקשתו עד יום 8/8/13 או 9/8/13 בבוקר לכל המאוחר, תוך הפניית תשומת לב המזכירות או המזכיר הראשי בבימ"ש זה לקיומה של בקשה בהולה, ולא להעמיד את ביהמ"ש במצב בלתי אפשרי, כך שהושטת סעד תהיה חייבת להיעשות תוך פגיעה בזכות המשיבים להישמע.

מכל הטעמים המצטברים דלעיל אני דוחה את הבקשה.

המערער ישלם למשיבים שכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסכום כולל של 10,000 ₪.

המזכירות תעביר החלטה זו לב"כ שני הצדדים מחר בבוקר.

ניתנה היום, כ"ז אלול תשע"ג, 02 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: