מדינת ישראל נ' יוסף

החלטה

1.בפני בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד למתן פסק דין בעניינו כאמור בסעיף 46ב לפקודת התעבורה.

2.כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות – עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין ביחד עם סעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה.

3.למקרא כתב האישום, עולה כי ביום 11.11.13 בשעה 10:30, או בסמוך לכך, נהג המשיב במשאית לפינוי אשפה ברחוב המבדיל ברמת גן, כאשר שלמה שם טוב (להלן: "המנוח") עבד ביחד עם המשיב בפינוי אשפה ברחוב.

אור יום, ראות טובה, כביש אספלט תקין ויבש.

במשאית הותקנו מראות חיצוניות שבאמצעותן יכול היה המשיב להבחין במנוח, במהלך נסיעתו לאחור, ללא מגבלת שדה ראייה.

בחלקה האחורי של המשאית הותקנה מצלמת וידיאו אשר מתעדת את חלקה האחורי, כאשר המצלמה משדרת למסך טלוויזיה הממוקם בתא הנהג. דרך מסך זה יכול היה המשיב להבחין במנוח במהלך נסיעתו לאחור, ללא מגבלת שדה ראייה.

המשיב הסיע המשאית לאחור, שלא לצורך, בחוסר זהירות ובמהירות, מכיוון דרום לצפון, בניגוד לכיוון התנועה ופגע במנוח שהלך אותה עת בכביש, כשגבו מופנה לחלקה הימני אחורי של המשאית.

המנוח פונה לביה"ח במצב אנוש, נותח ונפטר לאחר פחות מיממה.

המבקשת, מציינת בכתב האישום את פרטי הרשלנות, ובין היתר: נסיעה לאחור שלא לצורך, חוסר זהירות, נסיעה לאחור במהירות מבלי לנקוט אמצעים למניעת סיכון או פגיעה, המשיב לא הסתכל מבעוד מועד במראה הימנית ולא במסך הטלוויזיה, לא שם ליבו לדרך, לא הבחין במנוח ולא בלם מבעוד מועד.

4.ביום 9.2.14 קיימתי דיון בפני, במעמד הצדדים.

התובע המלומד, עמד על נסיבות ביצוע העבירה ועתר לקבלת הבקשה לפסילה עד תום ההליכים כאמור. הפנה לראיות הקיימות בתיק, לרבות להודעותיו של המשיב ולעברו התעבורתי. לטענת התובע די היה להביט מבט אחד לאחור כדי למנוע את התאונה. התובע טען כי האמור מקבל משנה תוקף, שכן עסקינן במשיב שפרנסתו בנהיגתו ולכן הסכנה בהחזרת הרישיון מתעצמת.

הסנגור המלומד, חלק על קיומן של ראיות לכאורה בתיק דנן.

הסנגור הפנה לסעיף 46ב(ב) לפקודת התעבורה, וטען כי אין בנהיגתו של המשיב משום סכנה לציבור. הסנגור הפנה לעברו התעבורתי של המשיב, הכולל 33 הרשעות קודמות, כאשר שנת הוצאת הרישיון הינה 1971, דהיינו וותק נהיגה ארוך, ללא הרשעה קודמת בתאונת דרכים. הסנגור ציין כי המנוח והמשיב עבדו 15 שנה יחדיו, ועתר להשבת רישיון הנהיגה, בחלוף סיומה של תקופת הצינון המנהלית בת 90 הימים.

הסנגור טען כי לא נערכה נתיחה לאחר המוות למנוח, זמזם הרוורס פעל כשורה, כאשר המנוח הלך מאחורי ימין המשאית ונפנף עם ידו הימנית כהכוונה למשיב להמשיך ולנסוע לאחור. ב"כ המשיב הפנה לנוהל העבודה מטעם עיריית רמת גן. הפנה לממצאי הבוחן ולעובדה שאיש אינו יודע כיצד ארעה התאונה. הסנגור טען והטעים שעסקינן בנסיעה לאחור למרחק קצר לצורך פינוי אשפה, דבר שגרתי שנעשה 3 פעמים בשבוע במקום הרלוונטי, הפנה להודעתו השנייה של המשיב.

לחילופין, ביקש ב"כ המשיב כי הפסילה תקצב ל- 6 חודשים.

5.עיינתי בתיק החקירה לעומקו, ובאתי לכלל מסקנה כי יש בנמצא ראיות לכאורה לשלב זה של הדיון.

ודוק, כידוע, אין בית המשפט נדרש, בשלב זה של הדיון, להיכנס לשאלות של הערכת מהיימנות, סתירות ומשקל ביחס לראיות.

ויפים בעניין זה, דבריו של כב' השופט פוגלמן, מהעת האחרונה, במסגרת בש"פ 6910/13 מדינת ישראל נ' האדי קבלאן, מיום 17.10.13, לעניין ראיות לכאורה בדיון מעצר עד תום ההליכים, המתאימים גם לעניינו:

            "כידוע, בשלב בחינת בקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפק בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. "ראיות לכאורה" בהקשר זה הן ראיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות, מבחני הקבילות והמשקל – יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל  ספק סביר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 133; בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל, מיום 26.9.11). בשלב מקדמי זה, אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה בהליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל, מיום 18.4.10)".