מדינת ישראל נ' טיחונוב

החלטה

לפניי בקשה שנייה מטעם המבקשת (משטרת ישראל) להארכת תקופת מעצרו של המשיב (החשוד), שטרם הוגש נגדו כתב אישום, אשר נעצר בחשד לביצוע עבירות לפי הוראות פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן – הבקשה השנייה ופקודת הסמים המסוכנים או הפקודה, בהתאמה).

במהלך הדיון בבקשה השנייה, שנערך לפניי ביום 10.3.13, הוריתי על שחרורו של החשוד בערובה ובתנאים, כאמור בהחלטה שניתנה בתום אותו הדיון, תוך שציינתי כי נימוקי ההחלטה המפורטים יינתנו בנפרד.

להלן נימוקים אלה, שיש בהם גם משום הנחיה כללית להתנהלות משטרת ישראל בהגשת בקשות להארכת תקופת מעצרו של חשוד – בהתאם להוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים) – כאשר מדובר בחשד לביצוע עבירות לפי הוראות פקודת הסמים המסוכנים.

א.עובדות המקרה דנא:

ביום 6.3.13, בעת פעילות משטרתית שהחלה בשעות הבוקר, נצפה החשוד כשהוא מטמין דבר מה במקום מסוים (להלן – מקום ההטמנה). לאחר מכן נצפה החשוד כשהוא מבצע פעילות, שנחזתה להיראות כמכירת סמים מסוכנים למאן דהוא. בחיפוש במקום ההטמנה נמצאה שקית שבתוכה חומר החשוד כסמים מסוכנים, מהסוג המכונה "קריסטל", במשקל של 1.2 גרם ברוטו.

על רקע זה נעצר החשוד, על ידי בלשי המשטרה, ביום 6.3.13 בשעה 11:45. עיון בתיק החקירה מעלה כי, לכאורה, עוד באותו יום נשלח החומר שנתפס כאמור לצורך קבלת חוות דעת מעבדתית, על מנת לאשש (או להפריך) את החשד כי מדובר בחומר המוגדר כסמים מסוכנים לפי הוראות התוספת הראשונה לפקודת הסמים המסוכנים (להלן – חוות דעת סם).

ביום 7.3.13 הובא החשוד לבית משפט זה והוגשה בקשה להארכת תקופת מעצרו בחמישה ימים, וזאת בחשד כי ביצע עבירות של סחר בסמים מסוכנים והחזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית לפי הוראות הפקודה (להלן – הבקשה הראשונה). לבקשה הראשונה צורפה רשימת פעולות חקירה, שהעיקרית שבהן היא קבלת חוות דעת סם (לרבות בדיקת טביעות אצבע על עטיפות הסם, ככל שתימצאנה).

בתום הדיון בבקשה הראשונה, שנערך לפניי ביום 7.3.13, נעתרתי לבקשה באופן חלקי והוריתי על הארכת תקופת מעצרו של החשוד בארבעה ימים נוספים, עד ליום 10.3.13. בהחלטה זו ציינתי, בין השאר, כי לחשוד עבר פלילי מכביד וכי הוא הפר לכאורה – באירוע נפרד מהאירוע דנא – תנאי שחרור שהוטלו עליו במקרה קודם. עוד ציינתי בהחלטה כי נוכח פעולות החקירה, שפורטו על ידי המבקשת, יש להשלים את ביצוע החקירה במסגרת הזמן הנ"ל.

והנה, ביום 10.3.13 הוגשה הבקשה השנייה, שבה נתבקשה הארכת תקופת מעצרו של החשוד בשלושה ימים נוספים. בנספח לבקשה השנייה צוין כי טרם נתקבלה חוות דעת סם ועל כן התבקשה הארכת תקופת המעצר לצורך קבלתה.

כאמור, בהחלטה שניתנה בתום הדיון בבקשה השנייה דחיתי את הבקשה והוריתי על שחרורו של החשוד בערובה ובתנאים (ר' בפסקה 2 דלעיל). להלן הנימוקים להחלטה זו.

ב.מעצר בטרם הגשת כתב אישום – לצרכי חקירה בלבד:

הוראות חוק המעצרים מתירות, בסייגים הקבועים בהן, את מעצרו של אדם אף בהיותו בגדר "חשוד", דהיינו: עוד בטרם הגשת כתב אישום נגדו (ר' בהוראות סימן ג' לפרק ב' לחוק המעצרים). יחד עם זאת, הוראות חוק המעצרים מתירות מעצר כאמור אך ורק לצרכי חקירה, כפי שנלמד מהוראותיו המפורשות של סעיף 17(ד) רישא המורות כי "נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר..." (ההדגשות הוספו).

בהקשר זה, לא למותר להעיר כי הארכת תקופת מעצרו של חשוד, לצרכי חקירתו, אינה בבחינת הליך משפטי מובן-מאליו. נוכח חזקת החפות, העומדת במשפטנו לכל אדם, הליך חקירתו של חשוד – שטרם נתגבשה נגדו תשתית ראייתית העשויה להוכיח כי הוא אמנם ביצע עבירה פלילית – צריך שיתחיל, ככלל, שלא בדרך של מעצר (ר' מ"י 11133-01-13 מדינת ישראל נ' צפראן (2013), בפסקה 9 להחלטה ואילך; מ"י 4082-10-12 מדינת ישראל נ' חליאה (2012), בפסקה 9 להחלטה ואילך; להלן – עניין חליאה).

לפיכך נקבעו, הן בדין והן בפסיקה, כללים שונים המטילים מגבלות על הארכת תקופת מעצרו של חשוד לצרכי חקירתו. כללים אלה כוללים דרישה לקיומו של "חשד סביר" ולהתקיימות עילות מעצר מצומצמות ומוגדרות (ר' בהוראות סעיף 13(א) לחוק המעצרים), וכן כלל המחייב, גם בהתקיים חשד סביר ועילת מעצר, את בחינת השאלה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת תנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה מזו של מעצר (ר' בהוראות סעיף 13(ב) לחוק המעצרים).

מכל מקום ברור, כי מכלל ה"הן" שבהוראות חוק המעצרים, דהיינו: התרת מעצר בטרם הגשת כתב אישום לצרכי חקירה, נלמד ה"לאו", דהיינו: איסור מעצר בטרם הגשת כתב אישום לצרכי כל מטרה אחרת, לרבות צרכי ענישה או הרתעה. מכאן, שמעצר לפני הגשת כתב אישום אינו בבחינת "מקדמה על חשבון העונש", אשר יושת על החשוד ככל שיוגש נגדו כתב אישום והוא יורשע בדינו, ואף אינו אמצעי הרתעה, בבחינת "ייראו ויראו", כלפי החשוד עצמו או כלפי עבריינים-בכוח או כלפי הציבור בכללותו.

לפיכך, לצורך הארכת תקופת מעצר של חשוד אין די בהתקיים עילת המעצר של "סיכון", כאמור בהוראות 13(א)(1) לחוק המעצרים (דהיינו: "קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת"), או עילת המעצר של "מסוכנות", כאמור בהוראות 13(א)(2) לחוק המעצרים (דהיינו: "קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה"; להגדרת עילות המעצר של "סיכון" ו"מסוכנות" ר' גם י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (מהדורה מעודכנת, תשס"ח-2008), חלק ראשון – הליכים שלפני משפט א', בעמ' 188). על המבקשת להצביע, בנוסף על קיומן של עילות מעצר כאמור, גם על צרכי חקירה שיש בהם כדי להצדיק את הארכת תקופת מעצרו של החשוד.

ג.עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים – עילת המעצר:

במשפטנו מיוחסת חומרה רבה לעבירות הקבועות בפקודת הסמים המסוכנים, ככל שלא מדובר בעבירות הכרוכות בהחזקת סמים מסוכנים או בשימוש בהם לצריכה עצמית בלבד. על פי הוראות סעיף 7(ג) רישא לפקודה, העונש המרבי על החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית הינו עשרים שנות מאסר. עונש דומה נקבע למי שעוסק בסחר או הספקה של סמים מסוכנים (ר' בהוראות סעיף 13 יחד עם סעיף 19א לפקודה).

מדובר אפוא בעבירות שהן בגדר פשעים חמורים ובהלכה הפסוקה הובהר כי עבירות הקשורות לסחר בסמים מסוכנים, או להפצתם בדרך אחרת, הינן עבירת חמורות, שפגיעתן במרקם החיים החברתיים במדינה המתוקנת רעה וקשה. בהקשר זה עמדה הפסיקה, בין השאר, על הקשר הקיים בין ביצוע עבירות כאמור לבין ביצוען של עבירות נוספות, ובמיוחד עבירות רכוש ועבירות זנות.