מדינת ישראל נ' טוב

הכרעת דין

כנגד הנאשם נרשמה, ביום 28.4.12, הודעת תשלום קנס בגין שימוש בטלפון נייד, שלא באמצעות דיבורית המותקנת ברכב, בעת שהרכב בתנועה (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו וביום 21.2.13, נשמעו הראיות בתיק שבנדון.

מטעם המאשימה, העיד המתנדב קרמזין יוסי, עורך הדו"ח והוגש הדו"ח, שסומן ת/1.

מטעם ההגנה, העיד הנאשם והוגשה תמונה, שסומנה נ/1.

ע"פ גרסת המאשימה, ביום 28.4.12, בסמוך לשעה 11:25, נהג הנאשם ברכב בכביש מספר 20, מכיוון צפון לכיוון דרום ובהגיעו לק"מ 18, בסמוך למחלף ההלכה, נצפה על ידי עד התביעה כאשר הוא אוחז טלפון נייד בידו הימנית, אל מול פניו.

העד הורה לנאשם לעצור את הרכב ורשם מפיו את הדברים הבאים: "אני יודע, אחזתי ביד את הטלפון". עוד ציין העד, כי הנאשם ביקש לרשום שהיה עם אוזניה.

על פי גרסת הנאשם, הוא נהג כאמור, אך לא אחז בטלפון הנייד באמצעות ידו, אלא הרים את משענת הרכב, אליה מחובר הטלפון הנייד, כפי שניתן לראות ב- נ/1. כמו כן, טען הנאשם כי יש לו אוזניה, בה הוא עושה שימוש לשיחות עם הטלפון הנייד בשעת נהיגה וכי יש לו דיבורית קבועה ברכב, אך הוא אינו משתמש בה.

לאחר שבחנתי גרסאות הצדדים, הראיות שהוגשו מטעמם ושמעתי עדויותיהם, השתכנעתי במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום וזאת מהנימוקים הבאים:

עד התביעה תיעד באופן מפורט את נסיבות ביצוע העבירה, תוך התייחסות לכל רכיביה ולעובדות הרלוונטיות לאישום. העד נסע לשמאלו של הנאשם והבחין בו בבירור, אוחז טלפון נייד בידו הימנית אל מול פניו. העד נחקר בבית המשפט והדגים כיצד אחז הנאשם את הטלפון הנייד.

בדו"ח, נרשמה ראשית הודיה מפי הנאשם, אך גם אם אקבל גרסתו המאוחרת, כפי שהציגה בבית המשפט, הרי שיש בה משום עבירה על החוק. תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, קובעת בזו הלשון:

"(ב)(1)בעת שהרכב בתנועה, הנוהג ברכב –

(א)לא יאחז בטלפון קבוע או נייד, ולא ישתמש בהם ברכב אלא באמצעות דיבורית;

(ב)לא ישלח או יקרא מסרון (s.m.s);

(2)בתקנת משנה זו –

"דיבורית" - התקן המאפשר שימוש בטלפון בלא אחיזה בו ובלבד שאם ההתקן מצוי בטלפון, הטלפון יונח ברכב באופן יציב המונע את נפילתו;

"טלפון" - מכשיר המיועד לתקשורת אשר קיימים בו לחצנים לחיוג".

מכאן, ניתן ללמוד כי אם לא נעשה שימוש בדיבורית קבועה, הרי שעל הנהג להניח את הטלפון הנייד במקום יציב ולא התרשמתי כי הנחת הטלפון הנייד על משענת היד שברכב, תוך שהנאשם נדרש להעלותה ולהורידה בכל פעם, יש בה כדי לענות על דרישות המחוקק. ניתן לומר כי יש בכך גם משום נהיגה בחוסר זהירות, שכן הטלפון הנייד אינו מונח בהתקן אל מול פניו של הנאשם, אלא מחייבו להביט הצידה בכל פעם שהוא מבקש לעשות בו שימוש, אך המאשימה לא ביקשה להרשיע את הנאשם בעבירה נוספת זו.

לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששבתי והזהרתי עצמי, שכן עדות יחידה הוצגה בפני במסגרת פרשת התביעה, הנני קובעת כאמור, כי הנאשם עבר עבירה כמיוחס לו בכתב האישום שבנדון.