מדינת ישראל נ' טהה

פסק דין

הנאשם זכאי מחמת הספק

כנגד הנאשם נרשמה ביום 10.8.10, הודעת קנס בגין נסיעה לאחור שלא לצורך (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 45(1) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו, וביום 31.10.11, נשמעו הראיות בתיק.

מטעם המאשימה, העיד רס"ב שלום סופר, עורך הדו"ח והוגש הדו"ח.

על פי גרסת המאשימה, ביום 10.8.10, בסמוך לשעה 10:50 לערך, נצפה הנאשם על ידי עד התביעה בתל אביב, ברחוב קם, בסמוך לצומת עם רחוב הט"ז, כאשר הוא מסיע רכבו, מסוג מערבל בטון, לאחור.

העד נסע אחרי רכב הנאשם ובסמוך לאתר בניה המצוי במקום, עצר הנאשם את הרכב והדו"ח נרשם.

דברי הנאשם לשוטר היו:" זה לתת בטון בבניין".

הנאשם העיד להגנתו ועל פי גרסתו הוא אכן נסע לאחור, תוך שמר אבו גאבר, שהעיד בהמשך כעד הגנה, מכוון אותו במהלך כל הנסיעה. לטענת הנאשם, היה צורך ממשי בנסיעתו לאחור וזאת על מנת להגיע לאתר בניה ולהתחבר למשאבת הבטון המוצבת בה.

בגרסתו זו תמך עד ההגנה האמור.

לאחר ששמעתי את הצדדים, בחנתי את הראיות, לא אוכל לקבוע במידה הנדרשת בהליך פלילי, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

העבירה שמיוחסת לנאשם הנה , כלשון תקנה 45 לתקנות התעבורה:" נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך ובמידת הצורך ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע –

(1) סיכון או פגיעה,

...".

מעדותם של הנאשם ועד ההגנה מטעמו, כמו גם מדברי עד התביעה שאישר כי הנאשם הגיע לאתר בניה והעובדה כי מדובר ברכב מסוג מערבל בטון, התרשמתי כי היה צורך בנסיעתו של הנאשם לאחור, שכן עד התביעה העיד כי מדובר ברחוב מפותל וארוך בליבה של שכונת מגורים ואניח לזכותו של הנאשם, שכן לא הוכח אחרת, כי בחר בדרך הקצרה והבטוחה, בנסיבות העניין, אל אתר הבניה.

באשר לדרישה לנקיטת האמצעים הדרושים למניעת סיכון או פגיעה, הרי שגרסתו של הנאשם לפיה עד התביעה לא הבחין במכוון שסייע לו מתחילת הנסיעה, כיוון שהיה מוסתר על ידי הרכב בו נהג, הנה סבירה בהחלט.

תימוכין לעובדה כי עד התביעה הבחין בשלב כלשהו בקיומו של מכוון, אני רואה במשפט שהוסיף העד לתרשומתו בדו"ח, אותו סימן בכוכבית ובו נאמר :"מכוון לנסיעה לאחור לא נראה בתחילת הנסיעה..".

עד התביעה התייחס לנוכחותו של הולך רגל מבוגר במקום, אך לא פירט כיצד היווה הנאשם סיכון לאותו הולך רגל, שהיה, יש לשער, על המדרכה, בעוד שהנאשם נוסע בכביש.

הנאשם עמד על גרסתו, שנתמכה גם בעדות עד ההגנה מטעמו ועדותם בבית המשפט עשתה עלי רושם אמין.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.