מדינת ישראל נ' חלאילה(עציר) ואח'

החלטה

נגד המשיבים הוגש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים בעבירות של פריצה לרכב בכוונה לגנוב בצוותא. מדיבור בשני כלי רכב בעיר כרמיאל אשר המשיבים ניפצו את שמשות כלי הרכב, תוך שימוש בפטיש וגנבו מכלי הרכב פריטים שונים.

ביחס לאחד מכלי הרכב, ציין בעליו של הרכב שנגרם לו נזק של כ-15,000 ₪ לפחות, בנוסף לנזק לרכב עצמו.

המשיבים הודו במעשה בחקירתם בעובדות המיוחסות להם. מדובר במשיבים שעברם היה נקי עד ביצוע עבירה זו ולכאורה על פי דברי סנגוריהם, מדובר בבחורים "נורמטיביים".

ב"כ המבקשת ביקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, וזאת בשל סיכון שלום הציבור ורכושו, כיוון שמדובר גם בהתארגנות של הארבעה בכך שהם ביצעו את העבירות בתעוזה, בתכנון מקדים ובחוצפה, לאחר שנראו על ידי אחד מבעלי הרכב הראשון, נמלטו והלכו לבצע פריצה נוספת של רכב באיזור.

הסניגורים לעומת זאת, טענו כי לא ניתן להורות על מעצרם עד תום ההליכים, וכי ניתן להפחית או לאיין במידה ניכרת את המסוכנות לשלום הציבור.

על פי הפסיקה, עבירות רכוש אינן מעמידות, לכשעצמן, חזקת מסוכנות, וממילא גם לא עילת מעצר. בית המשפט קבע, כי הלכה זו התוותה את הכלל.

הצורך בהגנה על שלום הציבור וביטחונו גם מפני עברייני רכוש, חייבו קביעת חריג לכלל האמור וקיום עילת מעצר גם לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בנסיבות מסויימות. חריג זה מצא אחיזה ובסיס בפסיקה ובפרשנות חוק המעצרים כפי שתוקן, כפי שעולה משורת החלטות של בית המשפט העליון שניתנו לאחר חקיקת חוק המעצרים בשאלת עילת המעצר בעבירות רכוש.

(ראה - בש"פ 5464/97 סלאמה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); בש"פ 7636/97 מדינת ישראל נ' מסרי, (לא פורסם) ; בש"פ 2089/98 מדינת ישראל נ' בלולו, (לא פורסם); בש"פ 2809/98 סולימאן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); בש"פ 4556/98 מדינת ישראל נ' חמייס, (לא פורסם), ולענין ההלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה לעניין מעצר נאשמים בעבירות רכוש לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. (ראו: דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(589 (4) (בש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ב (4) 268) ועוד.

עמד על כך בית המשפט העליון בהחלטות והלכות שונות כפי שיובאו להלן:

"מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסויימות יש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסויימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך המלטות המבצעים מעונש.

מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור.

לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לבטחון במשמעותו האמורה".

(דברי כב' השופטת בייניש בבש"פ 5571, 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (4),268 עמ' 271-272 ).

כך נקבע גם בבש"פ 8107/02 אדרי דוד נ' מדינת ישראל, תק – על 2002 (3) ,1681.

"עבירות רכוש אין בהן לבדן כדי להצדיק מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. אך לכל כלל יש גם יוצא מן הכלל, והכוונה לאותם מיקרים בהם עברו של הנאשם ואורח חייו מלמדים על מי שרואה בעבריינות דרך חיים ולפיכך מסוכנותו לציבור שרירה וקיימת כל העת".

גם בבש"פ 3906/00, יאיר ביטון נ' מדינת ישראל. תק – על 2000 (2),1520, עמ' 1522

הורתה כב' השופטת בייניש על מעצר עד תום ההליכים, בגין התפרצות וניסיון לגניבה, וקבעה כי:

"בענייננו, מסוכנותו של העורר נלמדת מעברו הפלילי העשיר, שבו שורה ארוכה של עבירות רכוש ועבירות נוספות אחרות, וכן מהעובדה כי העבירה נשוא האישום הנוכחי בוצעה, לכאורה, כאשר העורר היה אסיר ברשיון, ומאסר על תנאי בר הפעלה ריחף מעל ראשו. בנסיבות אלה, כאשר העורר מבצע, לכאורה, עבירת רכוש נוספת, הגם שהוא מצוי בתקופת מבחן, והוא צפוי לרצות עונש של מאסר בפועל לתקופה ממושכת אם יחזור ויבצע עבירות רכוש - אין מנוס מלקבוע כי הוא מסוכן לבטחון הציבור ולהורות על מעצרו, לבל ישוב ויבצע עבירות נוספות ולכן לא ניתן לשחררו למעצר בתנאי חלופה ".

ובבש"פ 7636/97 - מדינת ישראל נ' עומר מסרי .תק-על 97(4), 38 נאמר (כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן) :