מדינת ישראל נ' חימי

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן בביצוע עבירה של גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין").

בין השנים 2005-2009, הועסק הנאשם כנהג חלוקה בחברת "בונפידה ישראל בע"מ", העוסקת בשיווק מיצים ופירות קפואים. החל ממועד שאינו ידוע ועד לחודש אוגוסט 2009, בהזדמנויות רבות, גנב הנאשם ממוצרי החברה, תוך מכירתם לעסקים שונים וניטלת התמורה לכיסו. במהלך הקיץ 2009 גנב הנאשם סחורה בשווי אלפי שקלים. כמו כן נהג הנאשם, באופן תדיר, לתדלק את רכבו הפרטי ממאגר הסולר השייך לחברה.

הסדר טיעון:

הצדדים בקשו לאמץ את הסדר הטיעון אליו הגיעו ולפיו תעתור המאשימה להטיל על הנאשם מאסר בפועל, לריצוי בדרך של עבודות שירות, מאסר מותנה, פיצוי כספי למתלונן וקנס. הצדדים יטענו לעניין משך המאסר וגובה הקנס והפיצוי.

תסקיר שירות המבחן:

מהתסקיר עולה כי הנאשם כבן 37, נשוי בשנית ואב לשני ילדים, הבכורה מנישואיו הראשונים ותינוק בן שנה מנישואיו הנוכחיים, עובד כפועל ייצור במפעל.

ביחס לעבירה נשוא תיק זה, הנאשם מכיר במיוחס לו בכתב האישום, אולם נוטה להאשים את מעסיקו לשעבר, בכך שהובילו לביצוע העבירה, בעקבות יחסו כלפיו. קצינת המבחן התרשמה כי קיים צורך טיפולי, וכי באישיותו קיימים קווים אימפולסיביים ותוקפניים, כאשר הקושי להכיר בחלקים אלו, עלולים להוביל להישנות העבירה. הומלץ לכבד את הסדר הטיעון ובנוסף להטיל על הנאשם צו מבחן לתקופה של שנה וחצי.

טיעונים לעונש:

ב"כ התביעה ביקש להטיל על הנאשם את הרף העליון בהסדר, קרי 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות. מכתב האישום עולה כי העבירות בוצעו בהזדמנויות רבות ומהצהרת נפגע העבירה עולה כי נגרם לחברה נזק כבד. כמו כן מהתסקיר עולה כי הנאשם מצוי בהכחשה ורואה עצמו קורבן, על כן העונש המוצע, של 6 חודשי עבודות שירות הינו מתון ומתחשב בעובדה כי מדובר בעבירה ראשונה. כמו כן ביקש כי העונש ישקף את חומרת העבירה.

ב"כ הנאשם ביקש לכבד את ההסדר ולהטיל על הנאשם עונש מאסר מינימלי לריצוי בדרך של עבודות שירות, קנס סמלי ואת רכיב הפיצוי להשאיר לתביעה אזרחית אשר תגיש המתלוננת במקביל לתביעתו של הנאשם לפיצויי פיטורין ושכר עבודה. הנאשם ללא עבר פלילי, הודה בביצוע המעשים ומתחייב שלא לחזור עליהם. כפי העולה מהתסקיר, הנאשם חש כי נוצל על ידי מעסיקיו, אשר לא שילמו לו בעבור תנאים סוציאליים ושעות נוספות, כאשר תמימותו גרמה לו לחשוב כי יכול הוא לקחת לידיו את זכויותיו בדרך שלקח. לדבריו מדובר בסכומים של אלפי שקלים בודדים ולא כפי הנטען בהצהרת נפגע העבירה.

דיון

אין צורך להכביר במלים בדבר חומרת העבירה בה הורשע הנאשם. הנאשם מתוקף תפקידו, ניצל את העובדה כי היה בעל גישה טבעית לרכושו של מעבידו וגנב את התוצרת, תוך מכירתה לעסקים שונים וגניבת התמורה לכיסו, כמו כן בהיותו בעל גישה למאגר הסולר השייך לחברה, נהג לתדלק בגניבה את רכבו הפרטי.

עבירות מסוג זה פוגעות קשות באמון הבסיסי המתחייב מיחסי עבודה ועל כן האינטרס הציבורי מחייב להחמיר בהן. לעניין חומרתה של עבירה זו, קבע כב' השופט א' גולדברג בע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' אריה גולדין, פ"ד מט(4),1, עמ' 33-34 כי:

"לצד "עבירת היסוד" של גניבה, הקבועה בסעיף 384, קובעים סעיפים 393-390 לחוק העונשין מצבים מיוחדים של גניבה, שייחודם נובע מזהות הגנב ומן המעמד המיוחד שהוא זוכה לו מבעל הנכס. בעבירות אלה נוספת לפגיעה בזכות החזקה של בעל הנכס גם הפרה של חובת נאמנות שחב הגנב, מכח מעמדו, לבעליו (ובענין זה ראה מאמרו של ד"ר ד' ביין, "עבירות של הפרת אמון הקשורות בגניבה" הפרקליט לד (תשל"ח) 346)".

אין המדובר במעידה חד פעמית, כי אם במעשים שנעשו במשך תקופה ממושכת. הנאשם לא גנב את התוצרת לצריכה עצמית אלא לשם מכירתו, כאשר מתצהירו של נפגע העבירה, עולה כי מעשיו פגעו משמעותית במעבידתו.

עם זאת, מלאכת הענישה הינה לעולם אינדיבידואלית, על כן אתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, בעובדה כי זו הרשעתו הראשונה, ומקום שבו מוצג בפני בית המשפט הסדר טיעון צריך הסדר זה להוות שיקול מרכזי בשיקוליו של בית המשפט הגוזר את העונש וככלל על בית המשפט לקיימו (ראו: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (1) 577).

וכדברי השופטת א' חיות ב ע"פ 9600/04 - גדי משראקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"המקרים בהם יסטה בית המשפט מהסדר טיעון, על פי גישת האיזון שאומצה בעניין פלוני הנ"ל, הם אפוא המקרים החריגים ובית המשפט יעשה כן מקום ששוכנע כי נפל פגם משמעותי בשיקולי התביעה. לעומת זאת, העובדה לבדה שהעונש עליו הוסכם איננו העונש שראוי היה להטילו בנסיבות המקרה לפי השקפתו של בית המשפט, אין די בה כדי להביא לסטייה מן ההסדר".

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, שקלתי את הנסיבות לקולא ולחומרא, זקפתי לזכותו של הנאשם את הודאתו, כפי שנאמר במקורותינו "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו, לֹא יַצְלִיחַ; וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם:" (משלי כח, יג), ראיתי לנכון לאמץ הסדר הטיעון אשר הגיעו אליו הצדדים, על אף שהוא הסדר המקל עם הנאשם. באשר לרכיב הפיצוי, נראה כי ניתן לאפשר למתלונן לתבוע מלוא הפיצוי לאחר הגשת תביעה במישור האזרחי, והבאת ראיות לגבי הנזק שנגרם.