מדינת ישראל נ' חזיזה(עציר)

החלטה

בהכרעת הדין שניתנה אתמול, 24.10.2011, נפלה "השמטה מקרית", המתוקנת עתה, מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984.

בסעיף 258 להכרעת הדין צוין, בשורה הראשונה, כי נבקש להעיר שתי הערות מקדימות. ואולם בשל סיבה טכנית ואקראית נשמטה מהכרעת הדין ההערה הראשונה שהייתה מצויה בטיוטה הסופית. לפיכך, במקום המילה "ראשית" בשורה השנייה בסעיף 258, תבוא המילה: "שנית". לפני כן יבוא הקטע הבא שנשמט כאמור:

ראשית, מבחינה משפטית-עקרונית על מנת להעניק משקל ראייתי משמעותי לזיהוי על ידי עד אין הכרח לקבוע כי הזיהוי על ידו היה ודאי. ודוק, כאשר ההרשעה מתבססת באופן בלעדי על עד זיהוי אחד, ואינה נתמכת בכל ראיה אחרת, פשיטא כי אין מקום להרשיע אלא כאשר ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי הזיהוי על ידי אותו עד הוא אמין. כך, למשל, אם פלוני מואשם בשוד, לאחר שזוהה על ידי אחד מפקידי הבנק, ואין כל ראיה אחרת להוכחת אשמתו, ממילא אין להרשיע אלא על בסיס ממצא כי אמינות הזיהוי היא מעבר לכל ספק סביר. לעומת זאת, אם כנגד פלוני יש ראיות אחרות, כגון שבביתו נמצאה כמות כסף גדולה שאינו יכול לתת לה הסבר מספק, או שבחקירתו אמר דברים שהם בגדר ראשית הודיה, הרי שהשילוב שבין משקל עדות הזיהוי למשקל הראיות התומכות האחרות יכול לאפשר, במקרים מתאימים, הרשעה מעבר לכל ספק סביר. ידועים בעניין זה דברי בית המשפט בע"א 914/81 שאול נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כפי שצוטטו בע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 92 (1983):

"גם זיהוי שאינו מוחלט, אלא מלווה בספק מה... אינו זהוי חסר ערך. משקלו אמנם יפחת ולא יהא זה בטוח על פי זיהוי מופחת שכזה בלבד לקבוע ממצא מרשיע, אך משקלו עדיין עמו ואם ייתמך הזיהוי בראיות נוספות, המחזקות את הודאות שבו, כי אז תהווה ראיה זו בסיס איתן למבנה ההרשעה."

(דברים אלו אוזכרו בהסכמה במספר רב של פסקי דין. ראו, למשל, ע"פ 447/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 567 (להלן: "עניין דמיאניוק"); ע"פ 397/86 מחג'נה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 466, 475 (1987); ע"פ 4087/97 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 849, 856 - 857(1999); ע"פ 492/02 עסל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 935, 943 (2002) (להלן: "עניין עסל"). כן השוו ע"פ 3695/99 אבו-כף נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 597 (2000) (להלן: "עניין אבו-כף") בו אושרה, ברוב דעות, הרשעה שנסמכה על זיהוי המתלונן ועל תמיכות חיצוניות לאותו זיהוי).

פסק דין הממחיש עניין זה הוא ע"פ 343/00 טוואש נ' מדינת ישראל (ניתן ב- 12.12.04). באותו עניין דובר ברוצח אשר היה רעול פנים, כך שניתן היה להבחין רק בעיניו. עד הראיה המרכזי זיהה את הנאשם, אם כי באופן לא ודאי. בית המשפט העליון אישר את ההרשעה, בציינו את הדברים הבאים:

"יש לזכור כי הרוצח היה רעול פנים בשעה שנכנס ל"בית הטוסט", וכן שבמהלך חלק מהדברים שאמר במשטרה סייג חרוב את זיהויו את המערער והעריך את וודאות הזיהוי ב-70%. בנסיבות אלה, הנני סבור, שמטעמי זהירות, אין לראות בדברי חרוב לחוקרי המשטרה ראיית זיהוי אשר היא לבדה יכולה להוות ראיית זיהוי חד משמעית המבססת את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. יש לתת לדברים משקל כזיהוי שאינו ודאי, אם כי קרוב לכך, אשר מצטרף לשאר הראיות שהובאו מטעמה של התביעה. שילובן יחד של כל הראיות הוא זה אשר מוביל למסקנה האחת, כי המערער הוא האיש שרצח את המנוח".

(פסקה 9 לפסק הדין)

הכרעת הדין, בתיקון ההשמטה, תימסר לצדדים במועד הדיון הקרוב.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה, בהעדר הצדדים, היום כ"ז תשרי תשע"ב, 25.10.2011.

מנחם פינקלשטיין, שופט

אב"ד

ליאורה ברודי, שופטת

פרופ' עופר גרוסקופף, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: