מדינת ישראל נ' חוסין ואח'

החלטה – לגבי נאשם מס' 2

1.בפניי בקשת ההגנה להורות על ביטול הרשעתו בדין של נאשם מס' 2 (להלן: "הנאשם"), זאת מכוח סעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, ולהורות על מתן צו של"צ בעניינו, מבלי להרשיעו בדין.

2.יובהר, כי הנאשם הורשע בתיק זה, עפ"י הודאתו בעבירה של מתן ידיעות כוזבות, עבירה לפי סעיף 243 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. בעובדות כתב האישום נטען, כי ביום 16.7.07, בשעות הערב המוקדמות התקשרו הנאשמים בתיק זה למוקד 100 של המשטרה, זאת בהיותם בבית נאשם מס' 1 שבדיר חנא, ומסרו למוקדן על קטטה בדיר חנא בין שתי משפחות, וכן על שימוש בנשק, יריות וזריקת רימון הלם. עוד עולה מעובדות כתב האישום, כי הנאשמים מסרו בצוותא חדא ידיעה על עבירה, שהיא פשע, ביודעם שהידיעה כוזבת.

3.תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של הנאשם מלמד כי עסקינן בנאשם הלוקח אחריות מלאה לביצוע העבירה, וטוען כי היה נתון תחת השפעת אלכוהול בעת ביצועה ופעל מחוסר שיקול דעת. עוד הביע הנאשם צער וחרטה בפני שירות המבחן, ושרות המבחן התרשם כי הנאשם הינו אדם המנהל לרוב אורח חיים תקין, אשר למד לקח ממעשיו, וכי יש בהרשעתו בכדי לפגוע בתדמיתו ובהתפתחותו. לפיכך, המליץ שירות המבחן לשקול לבטל את ההרשעה בדין ולהשית על הנאשם צו של"צ, מבלי להרשיע את הנאשם בדין.

4.הסניגור טען בפניי היום, כי הנאשם גילה חריצות מאז תום לימודיו בגיל 18, ועבד בכל עבודה שהזדמנה לו, כאשר לאחרונה עבד הנאשם בבתי הזיקוק. עוד טען הסניגור, כי הנאשם, שהינו מוסלמי, משרת כיום בצה"ל, בהתנדבות, ותורם בכך רבות למדינת ישראל, מה גם שהתגייס לצבא חרף התנגדותה של אימו לכך, וכיום מתגורר הנאשם בבית סבתו לאחר שהשליכה אותו אימו מהבית בעקבות גיוסו לצה"ל. הסניגור טען כי במקרה דנן פעל הנאשם כמעשה קונדס וכי הרשעה בדין עלולה לפגוע בעתידו המקצועי של הנאשם. עוד עתר הסניגור, כי ביהמ"ש יתחשב באופן משמעותי בכך שעסקינן בנאשם שתורם למדינה, בכך שהינו משרת בהתנדבות שלוש שנים בצה"ל. הסניגור ביקש, לפיכך, להיעתר לבקשת הנאשם ולבטל את הרשעתו בדין, ולהשית על הנאשם צו של"צ אשר יבוצע לאחר סיום שירותו של הנאשם בצה"ל. מנגד, טענה ב"כ המאשימה, כי נוכח חומרת העבירה בתיק זה, על רקע נסיבות ביצועה, ונוכח העובדה שאין אינדיקציה במקרה דנן לפגיעה בעתידו המקצועי של הנאשם (ראה ת/1), הרי שאין מקום להימנע מהרשעת הנאשם בדין, מה גם שנאשם מס' 1 הורשע בדין, חרף היותו קטין בעת ביצוע העבירה.

5.הלכת תמר כתב (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ. מ"י, פ"ד נב(3), 337) קובעת שני תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם ניתן להימנע מהרשעה בדין של בגיר: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, כדוגמת שיקול הרתעת הפרט והרתעת הרבים. ומהתם להכא: במקרה דנן עסקינן בעבירה מסוג פשע אשר המחוקק קבע בגינה עונש מירבי של 5 שנות מאסר, ולפיכך – עסקינן בעבירה חמורה. יתירה מכך, מטיעוני ב"כ המאשימה, הן בישיבת היום והן בדיון ביום 20.10.09 עולה, כי הידיעה הכוזבת שנמסרה למשטרת ישראל הביאה להזעקת כוח משטרתי לכפר דיר חנא, דבר הממחיש את חומרת העבירה בתיק זה. אשר על כן, לא ניתן לקבוע בתיק זה כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים, על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים, ובמיוחד בשיקול ההרתעה, מה גם שנאשם מס' 1 הורשע בדין בביצוע העבירה נשוא כתב האישום, על אף היותו קטין במועד ביצועה. אף התנאי השני העולה מהלכת תמר כתב אינו מתקיים בתיק זה, שכן כיום הנאשם משרת בצה"ל ואין לדעת באיזה תחום מקצועי יעסוק בעתיד, ומשכך ברי כי לא ניתן לקבוע שההרשעה תפגע פגיעה חמורה בעתידו המקצועי של הנאשם (ראה בעניין זה את ת/1).

6.לסיכום, נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את בקשת ההגנה לבטל את הרשעתו בדין של הנאשם, והנני מורה בדבר הותרת הכרעת הדין על כנה.

ניתנה והודעה היום ג' אדר ב תשע"א, 09/03/2011 במעמד הנוכחים.

רונית בש, שופטת

גזר דין כנגד לנאשם מס' 2

הנאשם הורשע בעבירה של מתן ידיעות כוזבות, עבירה לפי סעיף 243 סיפא לחוק העונשין התשל"ז – 1977.

הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה.

בהתחשב באמור לעיל, בהתחשב בעברו הנקי של הנאשם, בהתחשב בתמונה המצטיירת מתסקיר שירות המבחן לגבי חרטת הנאשם ותפקודו הנורמטיבי, ולאחר ששקלתי את טיעוני באי כוח הצדדים, כמו גם את העובדה שהנאשם מס' 1 נדון בתיק זה למאסר על תנאי ולקנס בסכום של 1,800 ₪, הנני בדעה כי מן הראוי להשית על הנאשם במקרה דנן עונש של מאסר על תנאי בצד רכיב ענישה של קנס, זאת מבלי להתעלם מחומרת העבירה כשלעצמה.

אשר על כן, אני דנה את הנאשם למאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך שלוש שנים והתנאי הוא - כי לא יעבור עבירה לפי סעיפים 237-246 לסימן א' לפרק ט ' לחוק העונשין התשל"ז – 1977, ויורשע בגין אחת מהן.

בנוסף, ובתיתי את הדעת מחד לפגיעה במשאבי משטרת ישראל כתוצאה מביצוע העבירה, ומאידך למצבו הכספי הקשה של הנאשם, אני דנה את הנאשם לתשלום קנס הזהה בסכומו לקנס שהושת על נאשם מס' 1, היינו לתשלום קנס בסך 1,800 ₪ או 18 ימי מאסר.

הקנס ישולם ב - 10 תשלומים חודשיים רצופים ושווים בסך 180 ₪ כל אחד, החל מיום 10.4.11 ואילך.

גזר הדין יומצא לשירות המבחן.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתנה והודעה היום ג' אדר ב תשע"א, 09/03/2011 במעמד הנוכחים.

רונית בש, שופטת

החלטה

כמבוקש.