מדינת ישראל נ' חדור(עציר)

הנאשם, תושב איזור יהודה ושומרון, הודה הורשע על פי הודייתו כי ביום 26.5.10 עת שהה בתחום מדינת ישראל בלא שיהיה בידו אישור שהיה על פי החוק.

בעת שעבר הנאשם עבירה זו עמד נגדו מאסר מותנה שהושת עליו בגזר דין של בית משפט השלום בחדרה ביום 1.7.08 לפיו נדון הנאשם אותה עת למאסר בפועל למשך שמונה חודשים ומאסר מותנה למשך שמונה חודשים גם כן בגין שתי עבירות שביצע: פריצה לבנין שאינו דירת מגורים וכניסה לישראל בניגוד לחוק. תנאו של המאסר המותנה הוא: "שהנאשם לא יעבור במשך 3 שנים מהיום עבירות על איזה מהסעיפים בהם הורשע בתיק זה, ויורשע בה..."

בעת שביצע הנאשם העבירה נשוא כתב אישום זה, עמד נגדו, כאמור מאסר מותנה זה, משכך הרי יש להפעיל המאסר המותנה.

נציג התביעה עתר להפעיל המאסר המותנה למשך שמונת החודשים הללו ולהשית על הנאשם עונש של מאסר בפועל כמו גם מאסר מותנה.

בא כוח הנאשם טען ארוכות על מנת לשכנע בית המשפט להאריך המאסר המותנה. עיקר הטיעון להארכת המאסר המותנה הוא בכך שעונש המאסר המותנה ארוך הוא ביחס לעבירה ולעונש הקבוע בצידה בחוק. רוצה לומר כי העונש הקבוע בחוק לעבירה של כניסה לישראל שלא כדין, הוא שנת מאסר. משום כך, עונש מותנה למשך שמונה חודשים, ארוך הוא באופן יחסי.

השאלה הניצבת כאן אינה פשוטה, והיא חוזרת לפתחנו כל אימת שבגין העבירה של שהייה או כניסה לישראל שלא כדין בעת שעונש מאסר מותנה ארוך יחסית עומד ותלוי נגד הנאשם.

קובע החוק כי הכלל הוא שמאסר מותנה יש להפעיל. החריג לכלל הוא שמטעמים שיירשמו "[ש]בנסיבות הענין לא יהיה זה צודק להפעיל את המאסר על תנאי." (סעיף 56 (א) לחוק העונשין).

האם עונש מאסר מותנה ארוך יחסית לעונש המאסר המירבי הקבוע בחוק מביא לכלל מסקנה כי אין זה צודק להפעיל המאסר המותנה? נדמה כי התשובה אינה החלטית, שהרי הדבר תלוי בנסיבות רבות הרלבנטיות לעונש, כגון, מהות העבירה, חומרתה, מדיניות הענישה, נסיבותיו האישיות של הנאשם: גילו, מצב משפחתי מצוקה כלכלית רפואית וכיוצא באלה נסיבות.

במקרה אחר שהגיע לפתחי בתיק פ' 3388/09 שבו היה מדובר במאסר מותנה למשך 12 חודשים, כאשר בעברו של הנאשם היתה הרשעה אחת בלבד בעבירה על חוק הכניסה לישראל, החלטתי להאריך המאסר המותנה בין היתר תוך יישום העקרונות שנקבעו בהלכה בעניין ריזי, דהיינו:

"החובה להתאים את העונש ואת מידת חומרתו לעבירה אשר בגינה הוטל חובה זו מוכרת גם בשיטתנו בהיותה מעקרונות היסוד של השיטה והיא המנחה את שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין מאז ומתמיד. בהתאם לכך, השמירה על יחס הולם בין העבירה לבין העונש רלוונטית לשיקול הדעת שעל בית המשפט להפעיל בנוגע לטיבן של עבירות התנאי לאורכה של תקופת התנאי וכן לאורכה של תקופת המאסר המותנה. דרישת המידתיות מחייבת את התאמתה של תקופת המאסר המותנה לאורך תקופת המאסר בפועל המוטלת על הנאשם תוך התאמת עונש המאסר הכולל לעבירות בהן הורשע. במסגרת קביעת עבירות התנאי ואורך תקופת המאסר המותנה על בית המשפט לשקול גם את האפשרות שעבירה נוספת קלה עיחסית עשויה להפעיל את המאסר על תנאי ולחייב את בית המשפט בעת ההרשעה הנוספת להטיל על הנאשם עונש מאסר ממושך בפועל..." (רע''פ 5798/00 סעיד ריזי נגד מדינת ישראל פד נ''ה כרך שלישי עמ' 1 בעמ' 5).

בית המשפט המחוזי בעפ''ג 25530-10-09 לפניו נדון ערעור המדינה על גזר דין זה, פעל בדרך משולבת. דחיית מתן פסק הדין בערעור בהסכמת הצדדים למשך חודשיים, ובחלוף חודשיים ימים משהיה הנאשם עצור במשך ששה וחצי חודשים, הודיע נציג המדינה כי הוא מסכים לדחיית הערעור ובית המשפט המחוזי דחה את הערעור. משמע הקביעה כי היחס בין המאסר המותנה המופעל לבין יתר הנסיבות לרבות מהות העבירה, יש בו כדי נימוק להאריך המאסר המותנה אושרה. אישור זה בא למצער מכוח הסכמת הצדדים במיוחד הסכמת המדינה.

המקרה שלפני דומה במאוד למקרה הקודם. מאסר על תנאי למשך שמונה חודשים שיש להפעילו בגין עבירה של כניסה לישראל שלא כדין, כאשר מדובר בנאשם צעיר כבן 23, אשר לחובתו הרשעה קודמת אחת בלבד, הוא מאסר מותנה ממושך יחסית: ביחס למאסר הקבוע בצידה של העבירה ויחס לנסיבותיו האישיות של הנאשם כפי שבאו מפי בא כוחו דהיינו כניסתו של הנאשם לתחומי המדינה על מנת לפרנס את משפחתו. בצד דברים אלה, מצאתי להעיר כי אין דבר וחצי דבר בין מצוקה כלכלית השוררת ב"שטחים" עובדה שאגב לא הוכחה, לבין טענה כי מדובר בנסיבות של כורח.

הנאשם עצור מאז 26.5.10 משמע כארבעה חודשים, בנסיבות אלה אני מורה על הארכת המאסר המותנה שהושת על הנאשם בתיק פלילי 10186-06-08 של בית משפט השלום בחדרה מיום 1.8.08 למשך שנתיים.

בגין העבירה הנוכחית אני משית על הנאשם עונש של קנס בסך 1,000 ש''ח או חודשיים מאסר תמורתו.

ניתנה והודעה היום י"ג תשרי תשע"א, 21/09/2010 במעמד הנוכחים.

אברהם הימן, סגן נשיא

החלטה

בהתאם לסמכותי על פי ס' 22 לחוק המעצרים, אני נעתר לבקשת התובע ומורה על עיכוב ביצוע השחרור עד ליום 24/9/10, שעה 12:00.

ממילא ברור שאם התביעה תחליט שלא לערער, תודיע מיידית לסנגור.

ניתנה והודעה היום י"ג תשרי תשע"א, 21/09/2010 במעמד הנוכחים.