מדינת ישראל נ' חדד

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות של אי ציות לתמרור ב-37 וגרימת חבלה של ממש (תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה) ונהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה של ממש (סעיפים 62 (2) בקשר עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה). על פי האמור בכתב האישום לא נתן הנאשם זכות קדימה לרכב חוצה בצומת, התנגש באופנוע שנכנס לצומת מימינו וכתוצאה מן ההתנגשות ניזוקו כלי הרכב המעורבים ולנהג המעורב נגרמה חבלה של ממש (שבר בפמור שמאל, ניתוח קיבוע ברגי נעילה פרוק סמליים ודיסטאליים, אשפוז ושיקום).

ב"כ המאשימה עותרת להשית על הנאשם עונש של פסילה לשנים מנהיגה וזאת נוכח מהות החבלות שנגרמו למעורב, עברו של הנאשם הכולל בעבר הלא רחוק תאונת דרכים נוספת. ב"כ המאשימה עותרת להפעיל במסגרת גזר הדין נגד הנאשם שני עונשי פסילה מותנית בני 3 חודשים כל אחד. עונש הפסילה האחד הושת על הנאשם בתיק (תעבורה, ירושלים) 2948/06. עונש הפסילה מותנה השני הושת על הנאשם לאחר שזה הורשע בשימוש ברכב שהוצא לגביו צו איסור שימוש. ב"כ המאשימה מפנה לפסיקה התומכת בעמדתה לעניין משך הפסילה הממושכת המבוקשת לרבות ע"פ 2397/10 (פרל), רע"פ 2807/08; רע"פ 6117/11 (חלבי); ע"פ 23981-11-11 (קרני) ורע"פ 3764/05 (בן –זויה).

מנגד, טוען סנגורו המלומד של הנאשם כי אין הכרח במקרה זה להורות על הפעלת עונש הפסילה המותנית שכן העבירה של נהיגה בעת איסור שימוש ברכב אינה רלוונטית למקרה זה ואילו תאונת הדרכים הקודמת שאירעה לנאשם אירעה בשנת 2006. עוד נאמר – ובצדק – כי המעורב התייצב בפני בית המשפט וציין כי מצבו טוב והוא מנהל אורח חיים תקין. בהסתמך על חומר הראיות בתיק טוען הסנגור כי פזיזותו או רשלנותו של הנאשם לא הייתה ברף הגבוה וכי קיים אשם תורם משמעותי למעורב וכי ממועד ביצוע העבירות נשוא הדיון בשנת 2010 ועד היום לא עבר הנאשם כל עבירה. הסניגור מעלה על נס את הודייתו של הנאשם ונטילת האחריות וכן את נסיבותיו האישיות הלא פשוטות של הנאשם המגדל כמעט בגפו את ילדיו הקטינים ומתפרנס מרישיון הנהיגה שלו. נוכח מכלול הטענות, עותר סנגורו של הנאשם לא להחמיר עם הנאשם בנוגע למרכיב הפסילה בפועל ולהסתפק חלף זאת בענישה מותנית מרתיעה. הסנגור תומך טענותיו באסופת פסיקה ממנה עולה כי עונש הפסילה הראוי במקרה זה נע בין 6 חודשי פסילה לבין 11 חודשי פסילה.

דיון והכרעה

קיים קושי לקבל חלק לא מבוטל מטענות הסנגור. הטענה בדבר אשם תורם משמעותי של המעורב מבוססת על חומר הראיות בתיק אליו לא נחשף בית המשפט שכן הנאשם הודה בפתח ישיבת ההוכחות במיוחס לו וחסך את הצורך בשמיעת ראיות. גם את הטענה בדבר אי הפעלת עונשי הפסילה המותנים לא ניתן לקבל. גזר הדין במסגרתו הוטל על הנאשם עונש פסילה מותנה ל-3 חודשים לתקופה בת 3 שנים ניתן ביום 3.5.07 ומכאן העבירות המיוחסות לנאשם במקרה זה נעברו בתקופת התנאי ועל כן יש מקום להפעיל ענישה זו. הוא הדין בעניין העבירה של שימוש ברכב שהוצא לגביו צו איסור שימוש. אכן, אין קשר בין עבירה זו לבין העבירות בהן הודה הנאשם בפרשה בה עסקינן אולם כידוע קובע סעיף 36 (ג) לפקודת התעבורה כי פסילה מותנית יכול ותופעל אם עבר הנאשם במסגרת תקופת התנאי עבירה מן העבירות המנויות בתוספת הראשונה או השנייה לפקודת התעבורה, כפי שקורה בענייננו.

אשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם. אכן, נסיבות אלה אינן פשוטות כל עיקר ויש להניח כי פסילה ממושכת של הנאשם מנהיגה תפגע קשה באורחות חייו ובמטה לחמו. עם זאת, כבר נקבע בפסיקה כי בעבירות המסכנות חיי אדם גובר בעת גזירת הדין גוברים לא אחת שיקולי הרתעה על התחשבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם. כך נאמר ברע"פ 3764/05 (בן זויה) כי:" העובדה כי לעתים הקלו בתי המשפט המחוזיים בעונשם של עבריינים שהורשעו בגרימת חבלות וביטלו עונשי מאסר בפועל אשר הוטלו עליהם אין בה כדי ללמד על רמת הענישה המקובלת. אדרבא, בית משפט זה חזר והזהיר את בתי המשפט המחוזיים לא אחת כי אל להם להקל בעונשם של עברייני תנועה". ברע"פ 262/91 (ארביב) קובע הנשיא שמגר:" במציאות המצערת שלנו יש להטיל עונשים חמורים ומרתיעים על אלה הפוגעים בבטיחות התנועה בדרכים. מידת הרחמים בה נוהג בית המשפט המחוזי בהתערבו במידת העונש כל אימת שבית המשפט לתעבורה מנסה לשנות את רמת הענישה המקובלת כדי לנקוט צעדים ענשיים מחמירים יותר עלולה חס וחלילה להוות פגיעה במשתמשים אחרים בדרך".

יחד עם זאת, אני סבור שיש מקום להתחשב בנאשם שהודה במיוחס לו, נטל אחריות על מעשיו ואף התנצל והביע חרטה וצער. גם העובדה שהמעורב בתאונה השתקם בסופו של יום נזקפת לזכות הנאשם.

מנגד, ראוי לזקוף לחובת הנאשם, בין היתר, את הנזק הקשה שנגרם למעורב בתאונה כמפורט לעיל ואת העובדה שמדובר בתאונת דרכים שנייה בה מורשע הנאשם כאשר פער הזמן בין האירועים, לטעמי, אינו רב מאוד.

מכאן נפנה לבחינת רמת הענישה המקובלת (בהיבט של רכיב הפסילה בפועל) בעבירות דומות לאלה בהן הורשע הנאשם. מעיון בפסיקה עולה כי אחד השיקולים המרכזיים בעניין זה הוא אופי וחומרת הפגיעה בה נפגע המעורב. ככל שהפגיעה היא קשה וחמורה יותר יש הצדקה להשית תקופת פסילה ממושכת יותר ובמקרים מסוימים גם עונשי מאסר (שלא התבקש במקרה זה). לצורך ענייננו די אם אומר שרמת הענישה כפי שהיא עולה מטיעוני הסנגור נעה בין 6 חודשי פסילה ל-11 חודשי פסילה בפועל (ת"ד (ת"א) 10763/08 מ"י נ' רובין).

אשר על כן, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין כמפורט לעיל אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

12 חודשי פסילה בפועל מקבל או להחזיק רישיון נהיגה בניכוי 2 חודשי פסילה מנהלית אותם ריצה הנאשם.אני מורה על הפעלת עונשי הפסילה המותנית שנגזרו על הנאשם כמפורט לעיל באופן ש-3 חודשי פסילה בפועל ירוצו במצטבר לעונש הפסילה שהושת על הנאשם בתיק זה ו-3 חודשי פסילה מותנית יופעלו וירוצו בחופף לעונש הפסילה שהושת על הנאשם בתיק זה. בסך הכול ירצה הנאשם תקופת פסילה של 13 חודשים. תקופת הפסילה תחל לא יאוחר מיום 1.2.13 שעה 12.00 וזאת על מנת לאפשר לנאשם להיערך בהתאם.

פסילה על תנאי למשך 10 חודשים לתקופה בת שנתיים והתנאי הוא שבמהלך התקופה הנ"ל לא יעבור הנאשם עבירה של נהיגה ברשלנות, נהיגה בקלות ראש או בחוסר זהירות שגרמו לחבלה של ממש.

קנס כספי בסך 1500 ₪ או 5 ימי מאסר תמורתם. הקנס ישולם ב-10 תשלומים שווים ורצופים החל מ-1.2.13 ובכל 1 לחודש עוקב לאחר מכן.

המזכירות תפיק השוברים ותשלח אותם יחד עם עותק גזר הדין אל ב"כ הנאשם, עו"ד איוב מאזן, ת.ד. 1396 פסוטה 25170.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א תוך 45 יום.

ניתן היום, י"ט טבת תשע"ג, 01 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: