מדינת ישראל נ' חגאזי

פסק דין

בפניי ערעור של מדינת ישראל על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נועה פראג-לבוא) אשר הרשיעה את המשיב על פי הודאתו וגזרה את דינו בעבירה של נהיגה בשכרות.

המעשה היה ביום 24/7/2010 בשעה 01:50 בלילה בתל-אביב. בבדיקת ינשוף נמצא שהמשיב מחזיק בריאותיו 315 מק"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף.

כאמור, המשיב הודה בבית המשפט קמא במעשה כשאין הוא מיוצג, וביהמ"ש דחה את הדיון לטיעונים לעונש לישיבה אחרת שהתקיימה ביום 3/2/2011, גם אז הופיע המערער ללא ייצוג משפטי.

התביעה בטיעוניה לעונש, עוד בישיבת יום 8/11/2010 הצביעה על כך שהמשיב נוהג משנת 2003 ולחובתו 11 הרשעות קודמות שהוגשו, ועתרה לפסילה בפועל כחוק בניכוי פסילה מנהלית, פסילה על תנאי, התחייבות וקנס.

המערער בשתי שורות אמר לבית המשפט קמא שהוא מצטער, שהדבר לא יקרה יותר, שללא רישיון לא יועסק, ביקש התחשבות.

בית המשפט קמא תוך שהוא מציין את העובדות והנסיבות המתוארות לעיל, ותוך שהוא מאזכר את סעיף 39 א לפקודת התעבורה בדבר חובת הפסילה המינימלית של שנתיים ימים, אמר בהאי לישנה "לאחר ששקלתי השיקולים כולם, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי ולקצר קמעא מפסילת המינימום מהטעמים הבאים: הודאת הנאשם בהזדמנות הראשונה, חרטתו, כמות האלכוהול שאינה גבוהה. בהתחייבותו שלא לשוב לסורו".

בית המשפט קמא גזר על המשיב התחייבות נכבדת, פסילה בת שישה חודשים על תנאי ופסילה בפועל ל- 10 חודשים בניכוי פסילה מנהלית.

על כך ערעור המדינה.

המדינה טוענת שלא ברור לה מדוע בית המשפט במקרה זה ובכלל מרשה לעצמו לסטות מהוראות סעיף 39 א לפקודת התעבורה, בהטלת עונשי פסילה קלים יותר וקצרים יותר.

התביעה מפנה לפסיקה עניפה בתחום ככתוב בערעורה, למשל רע"פ 3209/10 מגר נ' מדינת ישראל; 106/10 אלפרד כהן נ' מדינת ישראל, ועוד.

אומר שללא ספק הדין עם המדינה בערעורה. אסכים גם שהנימוקים שציין בית המשפט קמא כנימוקים המצדיקים התחשבות בקיצור תקופת הפסילה בפועל, הגם שהינם נימוקים ראויים, אינם נימוקים מספיקים. נכון שהתבטאותו של בית המשפט קמא בגזר הדין שהוא משתמש בסמכותו לקצר קמעא את הפסילה בפועל איננה מתיישבת עם פסילה בפועל הקצרה במחצית מהפסילה המינימלית האפשרית. אך למרות כל אלה, לא אקבל את הערעור.

אזכיר שסעיף 39 א לפקודת התעבורה עצמו, כאמור בסיפא שלו, קובע כשבית משפט רשאי בנסיבות מיוחדות להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר, אזכיר שסעיף 36 (ב) קובע שבית משפט רשאי שחלק מתקופה שנקבעה כתקופת מינימום תהיה על תנאי. כאן יוצא שביהמ"ש קמא סך הכל הטיל על המשיב 14 חודשי פסילה, אם כי כאמור, חלקה פסילה מותנית.

העיקר שהנני מוצא נסיבות מיוחדות נוספות שמצדיקות בדיעבד את העונש הקל יחסית שהטיל בית המשפט קמא.

מדובר במשיב שיש לו רישיון נהיגה משנת 2003. לחובתו אמנם 11 הרשעות קודמות, אך לבד מעבירת מהירות כל יתר הרשעותיו הינן ברירות משפט בעבירות לא קשות במיוחד. מדובר בנהג שמעולם לא נהג שיכור בעבר, מדובר במי שעוזר בפרנסת משפחתו, בן לעדה הערבית-נוצרית מיפו, שאין לו עבר פלילי ומשתלב היטב בחברה ואין שום אינטרס לפגוע ביכולתו להתפרנס ולתעלו להשגת פרנסה בדרכים לא ראויות.

כמו בית המשפט קמא, גם אני התרשמתי שמדובר באדם חיובי המתחרט על מעשהו, והתחייבותו שלא לעבור שוב את העבירה היא התחייבות ממשית שיש לקבלה.

כמו כן, הציג המשיב בפניי אישור מטעם נשיאת סנקסנט אנטוני ביפו, שהוא תורם לקהילה ולחברה, מתנדב, מארגן פעולות לנוער, מסייע לקשישים ועוד. מדובר בדמות חיובית שיש לעודדה.

הנני אפוא, הגם שעקרונית ערעור המדינה מוצדק, במקרה זה סבור שביהמ"ש קמא לא טעה, והנני דוחה את הערעור.

ניתן והודע היום כ"ה אדר ב תשע"א, 31/03/2011 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט