מדינת ישראל נ' חג'אג'(עציר) ואח'

החלטה

בבקשה להשבת תפוסים

המחלוקת

לפני בקשה להשבת תפוסים, שלשה כלי רכב של המבקשים 1-3, אשר נתפסו על ידי המדינה בקשר לחשדות, ולימים אישום, בעבירות החזקה וניהול של משחקים אסורים, ארגון הגרלות והימורים, סחיטה באיומים, הלבנת הון, עבירות מס מסוג מרמה ותחבולה וכן עבירות נלוות לעבירות האמורות.

האישום העיקרי, בו מואשמים שלשת המבקשים, עניינו ניהול מקומות משחקים אסורים ברשת האינטרנט, באתר אחד עיקרי ואתרים נוספים, וזאת בהיקף של למעלה מ- 30 מליון ₪. הסחיטה באיומים עניינה גביית חוב של חייב בשל ערבותו למהמרים באתר. נטען כי המבקשים הפיקו "מליוני שקלים" בעבירות הנ"ל, ותפוקה זו היא "רכוש אסור" כמשמעו בחוק לאיסור הלבנת הון. נטען כי ברכוש זה נעשו פעולות הלבנה שונות המפורטות בכתב האישום. כן נטען כי המבקשים נקטו בתחבולות שונות על מנת להימנע מתשלום מס הכנסה ומע"מ בגין הכנסותיהם.

לצורך הדיון כאן, אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למבקשים. אין מחלוקת כי התפיסה נעשתה כדין. המבקשים דורשים לקבל את המכוניות חזרה על יסוד שני טיעונים עיקריים.

הטיעון הראשון הוא כי המדינה בפועל תפסה נכסים בערך של כ- 15 מליון ₪, כולל בתים ורכוש נוסף. זאת, כאשר נטען כי מחזור העסקים אמנם היה של כ- 30 מליון, אך הרווח היה מיליונים בודדים. לטענת הסנגור, אפילו יורשעו המבקשים בכל המיוחס להם, ויוכח שהרכוש מקורו בעבירות, עדיין לא תוכל המדינה, בסוף הדרך, לחלט רכוש אלא בגובה הרווח בלבד. נמצא כי המדינה תפסה רכוש בערך שהוא הרבה מעל ומעבר לערך החילוט המקווה על ידי המדינה. מכיוון שהתפיסה הזמנית אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשיג החילוט בסוף הדרך, המדינה תפסה הרבה מעל ומעבר לנדרש. כיוון שכך, אין למדינה צורך להחזיק את המכוניות כלל, וניתן להשיבם כמות שהם.

הטיעון השני הוא כי על פי הפסיקה יש לאפשר החזרה של כלי רכב תפוסים ב"חלופת תפיסה", בתמורה לערבויות מתאימות. זאת, משום שכלי הרכב יורדים בערכם ככל שהזמן חולף וכך מפסידים כל הטוענים לזכות ברכב, לרבות המדינה. אכן, הכלל הוא שמפקידין אחוז גבוה מערך הרכב, אולם, נוכח תפיסת הרכוש הרחבה, אין אפשרות למבקשים להפקיד אחוז משמעותי מערך כלי הרכב. לפיכך, מוצע כי כלי הרכב יוחזרו, בכפוף לביטחונות אחרים כגון עיקולים ושעבודים, יחד עם ערבות צד ג'. אולם, עמידה על דרישה של עשרות אחוזים מערך הרכב, תביא להשארת כלי הרכב להירקב במחסני המשיבה.

על טיעונים אלה הוסיף הסנגור ותיאר את הצורך של בני משפחותיהם של המבקשים להשתמש ברכב משפחתי לצרכיהם היומיומיים. הסנגור ביקש כי יימצא פתרון אשר יאשפר לנשות המבקשים לנסוע בכלי רכב, או לפחות ברכב חלופי סביר.

הסנגור לא הסכים להצעת בית המשפט למכירת כלי הרכב והעברת חלק מהסכום לנשות המבקשים, על מנת שייקנו לעצמן כלי רכב סבירים לשימושן בינתיים, כאשר סכום המכירה יישאר בקרן אשר ימתין לתוצאות ההליך העיקרי.

המדינה חלקה על הטענה כי הסכום הרלוונטי לחילוט הוא סכום הרווח ולא סכום המחזור. נציג המדינה הדגיש את הפסיקה אשר עמדה על החובה להחזיק רכוש שנתפס מעבריינים לכאורה, על מנת לאפשר את החילוט, כחלק מהמלחמה של החברה בפשע, על ידי הוצאת בלעו של עבריין מפיו. נציג המדינה הסכים למתווה שהוצע על ידי בית המשפט, אך עמד על כך שהסכום אשר יושאר בקופה יהיה של כ- 80% מערכו של כל רכב.

דיון

לעניין המחלוקת בין הצדדים, לגבי סכום החילוט האפשרי בסוף הדרך, על פי כתב האישום, הרי שיש לקבל את עמדת המדינה. אכן, סעיף 10 לאישום הראשון אשר עוסק ב"מילוני השקלים אשר הופקו ע"י הנאשמים.... הנם 'רכוש אסור' כהגדרתו..." כולל בהחלט ביטוי דו משמעי. לא ברור אם "הופקו" הינו נתקבלו (היקף המחזור) או נותרו (הרווח שהופק).

אולם, קריאת הדברים בהקשרם הרחב מלמד כי כוונת המדינה היא לעבירות הלבנת הון אשר בוצעו ביחס לכל מחזור העסקים, אשר עומד על למעלה מ- 30 מליון ₪. שכן, פעולות ההלבנה המיוחסות למבקשים, כוללות פעולות שבעליל אינן קשורות לרווחיהם "נטו". כך, פריט א' (לסעיף 11 לאישום הראשון) עוסק בעצם הקבלה וההעברה של כספים למהמרים בידיעה כי אותו רכוש (בקבלתו ובמסירתו) הוא "רכוש אסור". כן, פריט ה' עוסק בהעברת כספים לאחרים במזומן וללא תיעוד.

מכיוון ששני פריטים אלה מתייחסים בעליל ל"מחזור העסקים", ונטען כי גם ביחס לכספים שהוצאו (שהועברו למהמרים ולאחרים) בוצעו פעולות של הלבנת הון, ואין מחלוקת כי יש ראיות לכאורה למעשים אלה, הרי שלכאורה ניתן לקיים חילוט ביחס לסכומי המחזור ולא רק לסכום הרווח. סכומים אלה מהווים בודאי סכומים שהם בבחינת "רכוש ששימש לביצוע עבירה" לפי סעיף 3(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון ולפיכך הם "רכוש אסור". מכאן שלפי סעיף 21(א)(1) לאותו חוק, אם יורשעו המבקשים, ניתן יהיה לחלט מתוך רכושם של המשיבים את מלוא סכומי המחזור שהוא "רכוש ששימש לביצוע העבירה".

עתה יש לעבור לשאלה המעשית בדבר חלופת התפיסה הראויה במקרה זה. צודקת המדינה שנוכח גובה סכומי החילוט הצפויים, ובשים לב לכך שערך כל הרכוש שנתפס הוא כמחצית מסכום זה, הרי שנכון היה לשחרר את הרכב על פי הערכים המקובלים בפסיקה, במקרים בהם אין קושי בראיות לכאורה ועילת החילוט ברורה. היינו שילוב הן של הפקדה של בערך 60% מערך הרכב והן של אמצעים נוספים להבטחת המניעה של הדיספוזיציה. דא עקא, שהסנגור הבהיר כי אין שום אפשרות למבקשים לעמוד בהפקדה כזו לאחר שכל רכושם נתפס.

לפיכך, אין מנוס מהליכה למתווה של מכירת כלי הרכב, כאשר חלק מהסכום אשר יתקבל יועבר לבני המשפחה לרכישת רכב חלופי, בערך סביר, לשימושם היומיומי. מכיוון שאין מדובר בבטוחה שהיא נוספת על ההפקדה, ברי שהסכום שצריך להיות מועבר למבקשים לצורך רכישת הרכב החלופי יהיה נמוך משמעותית מאשר 40% מערך הרכב. המדינה הסכימה לסכום של 20%, אולם, בשים לב להימשכות ההליכים, ולירידה הצפויה בערך הרכב בכל מקרה, אם לא יימכר, ניתן להעמיד הסכום על 25% מערך הרכב, ובלבד שניתן לרכוש בו רכב חלופי "סביר".

נוכח כל האמור, אני מורה על מכירת כלי הרכב, מתוך סכום המכירה יועבר לכל אחד מן המבקשים, באמצעות עורך דינם, 25% מסכום המכירה של כל רכב, או סכום של 30,000 ₪, לפי הגבוה מהשניים.

בהתאם להצעת הפרקליטות, כלי הרכב יימכרו באמצעות "מנהל הרכב" החל מעוד 30 יום. הדחייה נועדה לאפשר הגשת ערר על החלטה זו וכן לאפשר לסנגור להציע, בהסכמת המדינה, מנגנון אחר למכירת הרכב. הצעה כזו תובא למדינה תוך 21 יום.

העתק ההחלטה יועבר לב"כ הצדדים.