מדינת ישראל נ' חאג יחיא

החלטה

החלטה

לפניי בקשה להורות על מחיקת כתב אישום מחמת פגם או פסול שנפל בו, לפי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ"). ביסוד הבקשה הטענה כי הופרה חובת היידוע וזכות הנאשם לשימוע בטרם הגשת כתב האישום, לפי סעיפים 60א(א)-(ד) לחסד"פ.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות שעניינן סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"), נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961, גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק ועבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק.

בקליפת אגוז יצוין, כי עפ"י עובדות כתב האישום, ביום 27.11.10 נהג המבקש בצורה פרועה ותוך שחצה מספר צמתים באור אדום עד שלבסוף פגע בעוצמה בניידת משטרה אשר חסמה את הכביש במטרה לעצורו, וגרם לפציעתם של השוטרים ששהו בניידת אותה עת.

ב"כ המבקש טוען, כי הודעה בדבר העברת חומר החקירה לפרקליטות לא הועברה למבקש כנדרש בחסד"פ (להלן: "ההודעה"). כפועל יוצא, הופרה זכותו ליידוע ושימוע, בגדרו יועלו נימוקיו בפני הרשות, על שום מה אין להגיש נגדו כתב אישום. מהטעם הזה, קמה זכותו כי כתב האישום שהוגש נגדו יימחק.

לשיטת ב"כ המבקש, התנהלה המאשימה באורח בלתי ראוי וגרמה עיוות דין למבקש, כאשר מחד גיסא הסכימה, באמצעות המשטרה, לשחררו לאחר שביצע לכאורה את העבירות ואף החזירה לידיו את רכבו ואת רישיון הנהיגה ומאידך גיסא, הגישה נגדו כתב אישום חמור בגין עבירות מסוג פשע.

המבקש מוסיף, כי בפיו טענות נכבדות כנגד השוטר, אשר נהג בניידת שדלקה אחריו באירוע נושא כתב האישום, לפיהן, היה זה השוטר אשר חצה צומת ברמזור אדום, סיכן חיי אדם וגרם לתאונת הדרכים ולא המבקש. חרף העובדה שטענות אלו הועלו ע"י המבקש בחקירתו, הן לא נבדקו ע"י מח"ש, כנדרש.

לשיטת הסנגור, אלמלא הופרה חובת היידוע, היה מעלה טענותיו בפני המאשימה, אשר יש להניח, כי היתה משלימה את החקירה וכפועל יוצא, היתה נמנעת מהגשת כתב האישום נגד המבקש.

המבקש טוען, כי זכויותיו ליידוע ושימוע, המעוגנות בחוק, לא קוימו ולפיכך, לא בשלו התנאים להגשת כתב האישום נגדו, אשר דינו להימחק.

המאשימה טוענת, כי יצאה ידי חובת היידוע, במשלוח הודעתה בדבר העברת חומר החקירה לפרקליטות לכתובת המבקש, כפי שזו רשומה במרשם האוכלוסין, בדואר רשום ביום 2.3.11. אמנם, ההודעה הוחזרה למשרדיה ביום 16.3.11, הואיל ו"לא הגיעה לנמען", אולם לא חלה עליה חובה לתור אחר כתובתו, משנמנע מלעדכן את מענו במרשם האוכלוסין ואין בכך כדי להצדיק פגיעה ביעילות ובזריזות הליך הגשת כתב האישום. זאת ועוד, משנבצר מהמאשימה להעביר לנאשם את ההודעה, ממילא הוא לא ידע על כך שהוגש נגדו כתב האישום ולא יכול היה להתגונן מפניו. על כן, זכותו לשימוע לא נפגעה.

ב"כ המאשימה טוענת, כי זכויותיו המהותיות של המבקש לא נפגעו ואת הפגם שנפל בכתב האישום ניתן לתקן מבלי להורות על מחיקתו. לטענתה, מעמדו של חשוד, אשר במסגרת השימוע מבקש שלא יוגש נגדו כתב אישום זהה לזה של נאשם המבקש לבטל כתב אישום אשר כבר הוגש. ב"כ המשיבה הטעימה כי אוזני המשיבה קרויות לכל טענה שחפץ ב"כ המבקש להעלות, במסגרת בקשה לביטול כתב האישום.

בהתייחסה לטענות המבקש המתייחסות למחדלי חקירה, טענה ב"כ המאשימה, כי מקומן להתברר במהלך שמיעת הראיות במשפט, במהלך חקירת גורמי החקירה, ולא במסגרת טענה לפגם ופסול שנפל בכתב האישום.

דיון והכרעה

סעיפים 60א(א)-(ד) קובעים כדלקמן:

"60א. (א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי הענין, כי קיימת מניעה לכך.

(ב) בהודעה תצוין כתובתה של רשות התביעה שאליה ניתן לפנות בכתב לבירורים ולהצגת טיעונים.

(ג) נשלחה הודעה לפי סעיף זה בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה.

(ד) חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי הענין, רשאים להאריך את המועד האמור".

סעיף 149(3) לחסד"פ קובע:

"149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –