מדינת ישראל נ' חאג' יחיא(עציר)

גזר דין

הנאשם הורשע עפ"י הודייתו, במסגרת הסדר טיעון, שכלל כתב אישום מתוקן, בעבירות שעניינן נשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין התשל"ז – 1977 והחזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק הנ"ל.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי בתאריך 22.1.12 בסמוך לשעה 11:00 שהה הנאשם בעיר טייבה כשהוא נושא על גופו, בכיס מעילו, אקדח מסוג קולט ובו מחסנית שהכילה 7 כדורים. כן, החזיק בכיסו האחורי סכין יפנית. במקום, נסעה באותה עת, ניידת משטרה. כאשר הבחין הנאשם בשוטרים, החל לרוץ ונכנס לתוך חצר בית סמוך ובתוך כך, השוטר גולן דהן רץ אחריו וקרא לו לעצור.

הסדר הטיעון כולל הסכמה עונשית בגדרה עותרת המאשימה לעונש מאסר בפועל בן 20 חודשים לצד קנס ומאסר על תנאי. הסנגור טען לעונש באורח חופשי.

על הנאשם

הנאשם, כבן 22, רווק, אשר זו לו הסתבכותו הראשונה בפלילים. משפחתו מונה שבע נפשות ואביו, כבן 50, מעורב בפלילים ומרצה כיום מאסר מאחורי סורג ובריח. אמו, עקרת בית, אישה קשת יום, נאלצה לפרנס את משפחתה לאורך השנים ולחפות על תפקודו הלקוי של בעלה, למען לכידות המשפחה. בגיל 14 פרש הנאשם מלימודיו, על רקע הישגיו הנמוכים והחל לעבוד בחברה להרכבת מעליות, בה תפקד באורח יציב משך 5 שנים. אמו ציינה בפני שרות המבחן, כי הנאשם מעולם לא היה מעורה בחברה שולית וסייע תמיד למשפחתו. לדבריו, בתום חמש שנות עבודה, הוא חש חוסר ביטחון, או אז התפטר והחל לעבוד בעבודות מזדמנות. הנאשם התקשה לבחון את נסיבות הסתבכותו ונטה לצמצם את מעורבותו. הוא נאחז בהסבר ילדותי וקונקרטי לפיו עשה טעות והפיק ממנה את הלקח. שירות המבחן עמד על כך כי מדובר באדם מופנם, בעל קשיים בהתמודדות עם מצבי דחק וללא יכולת להסביר התמודדויות רגשיות. הנאשם הביע מצוקה נוכח תנאי מעצרו, הדגיש את התנהגותו הטובה ואת רצונו לשוב ולתפקד כאדם מן השורה.

שירות המבחן התרשם מבחור צעיר בלתי מגובש, ללא דפוסים עברייניים, חרף העזובה המשפחתית בה גדל ואורח חייו העברייני של אביו. להערכת השירות, חוסר היציבות התעסוקתי שגילה הנאשם בשנתיים האחרונות מצביע על חשיבה בעייתית המאפיינת את התבגרותו ודימויו העצמי והגברי הירוד של הנאשם. עם זאת, שירות המבחן התרשם מציפיותיו הנורמטיביות וסבר כי באמצעות התערבות טיפולית ניתן יהיה לחזק את חלקיו החיוביים ולסייע לו לתפקד באופן חיובי. לפיכך ובהיעדר אינדיקציה למעורבות מעמיקה בחברה שולית, המליץ שירות המבחן להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם, לצד העמדתו בפיקוח צו מבחן למשך שנה, במהלכה ישולב בקבוצה טיפולית אשר תמנע הישנות הסתבכותו.

ראיות וטיעונים לעונש

מטעם הנאשם העידה אמו, הגב' חאג' יחיא ואפה, שעמדה על תפקידו המרכזי של הנאשם במשפחה, כאב וכמפרנס יחיד. האם ציינה, כי ביום 23.11.05 נורו הנאשם וחברו בדרכם לעבודה. הנאשם נפצע וחברו נהרג. לדבריה, האירוע הנ"ל עומד ברקע ביצוע העבירה, שהעלה חשש ופחד בלב הנאשם לחייו. האם ביקשה להקל בעונשו.

ב"כ הנאשם הטעים, כי אירוע הירי המתואר נודע לו בעת עדות האם וברי כי עובדה זו לא היתה בגדר ידיעת שירות המבחן.

ב"כ המאשימה עתר להשית על הנאשם את מלוא התקופה המבוקשת של 20 חודשי מאסר, לצד מאסר על תנאי וקנס. התובע הטעים את חומרתן של עבירות הנשק והסכנה הגלומה בהן. בעבירות אלו, מצווים בתי המשפט, לטענתו, לבכר את שיקולי ההרתעה המונחים ביסוד האינטרס הציבורי, על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. לשיקולי ההרתעה משקל יתר, בהינתן נפיצותן של עבירות הנשק בעיר טייבה. לפיכך, יש להטיל על הנאשם עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, חרף עברו הנקי.

ב"כ המאשימה עתר שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן, שמתעלמת מן האינטרס הציבורי ומתמקדת באינטרס הצר של הנאשם לשיקום. לא זו אף זו, לשיטתו ההמלצה עומדת בסתירה לנאמר בגוף התסקיר, בדבר חשיבתו הבעייתית של הנאשם, נטייתו לצמצם מעורבותו וקשייו לבחון את נסיבות הסתבכותו. כן נטען, כי אי ציות הנאשם להוראת השוטר לעצור, סירובו להושיט את נשקו כשהתבקש – עובדות אלו אף הן מטות את הכף לחומרה.

התובע ביקש לדחות את הטענה, לפיה יש לראות כנסיבה מקלה את העובדה שהנאשם נשא את הנשק בשל חששו לחייו. לשיטתו, זו נסיבה לחומרא שכן, אין לעודד פתרון סכסוכים באמצעות נטילת החוק לידיים. מקומם של סכסוכים אלו בטיפולה של משטרה. זאת ועוד, סכסוכים אלימים דרכם להסלים ולהוביל למותם של חפים מפשע. ב"כ המאשימה הפנה לפסיקה התומכת בעונש המבוקש.

ב"כ הנאשם מנגד, עתר לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם, לצד ענישה שיקומית, מבלי להשית עליו מאסר בפועל נוסף. הוא הטעים את גילו הצעיר של הנאשם, את היותו נורמטיבי חרף אורח חייו העברייני של אביו. מאז גיל 14 מסייע הנאשם בכלכלת משפחתו, מבלי שהסתבך בחברה שולית. אף הסתבכותו נושא כתב האישום, מקורה בסכסוך לא לו, אלא בייחוסו המשפחתי - היותו בנו של אביו. לציין, כי ב"כ המאשימה אישר כי עפ"י מידע מודיעיני עדכני, הנאשם אכן מאוים ע"י גורמים עברייניים.

הסנגור ביקש ליתן משקל להודאת הנאשם בהזדמנות הראשונה, ולחרטתו הכנה, אשר באה לידי ביטוי אף בהסכמתו למעצרו עד תום ההליכים מתוך הבנה כי פשע ועליו לשלם את המחיר בעבור מעשיו, כך לדברי הסנגור.

הסנגור הדגיש, כי כתב האישום לא מייחס לנאשם עבירה של הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם ולא בכדי, שכן, מרגע שזיהה הנאשם את השוטרים, הוא עצר ומסר לידיהם את הנשק. אכן, אין חולק כי מדובר בבלשים, אשר לא ניתן היה לזהותם באורח מיידי כשוטרים. לפיכך, טען הסנגור, במקרה דנן ראוי להעדיף את אינטרס השיקום על פני שיקולי ההרתעה והגמול. הסנגור הגיש פסיקה התומכת לגישתו בטיעוניו לעונש.

הנאשם ניצל את זכותו לפנות לבית המשפט במילים אחרונות, התנצל על מעשיו והתחייב כי לא יישנו. הוא ביקש רחמי בית המשפט, כי יתאפשר לו לשוב לחיק משפחתו, על מנת שיוכל לסייע בפרנסתה.

דיון והכרעה

על חומרתן המופלגת של עבירות נשק אין להכביר במילים, בהינתן הסיכונים הביטחוניים הקשים להם נחשף הציבור, כמו גם, הסכנה הנשקפת מגורמים פליליים. הדברים הינם בבחינת קל וחומר, על רקע ההסלמה שחלה בעבירות נשק בשנים האחרונות וזמינותם של כלי הנשק, אשר בעטיים, הרחוב הפך למסוכן גם לאזרחים תמימים. בתי המשפט שותפים למאבק למיגור התופעה באמצעות הטלת עונשים כבדים ומרתיעים. כך, נקבע בע"פ 4526/04 זעתרי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2004):

"בימים אלה, כאשר נשק חם משמש בידי ארגוני טרור לפעולות חבלה והרג, או בידי עבריינים למטרות פליליות המסכנות חיי אדם, מצווים בתי המשפט להגיב בענישה חמורה על עבירות של סחר בנשק והחזקתו".