מדינת ישראל נ' ח'יר ואח'

החלטה

כמבוקש.

התיקון יבוצע בגוף כתב האישום.

ניתנה והודעה היום ט"ו בשבט התשע"א, 20/01/2011 במעמד הנוכחים.

לילי יונג-גפר, שופטת

סגנית הנשיא

ב"כ נאשם 1: כתב האישום המתוקן הוקרא לנאשם והוא מודה בכל המיוחס לו.

הכרעת דין

אני מרשיעה את הנאשמים, על יסוד הודאתם, בעבירה של צייד בשיטות אסורות (סינוור באורות). אני מרשיעה את הנאשם 1 גם בעבירה של החזקת חיית בר מוגנת ואת הנאשם 2 גם בעבירה של צייד ללא רישיון, והכל כמפורט בכתב האישום המתוקן.

ניתנה והודעה היום ט"ו בשבט התשע"א, 20/01/2011 במעמד הנוכחים.

לילי יונג-גפר, שופטת

סגנית הנשיא

גזר דין

הנאשמים הורשעו עפ"י הודאתם, במסגרת הסדר טעון, בעבירה של צייד בשיטות אסורות (סינוור באורות). הנאשם 1 הורשע גם בעבירה של החזקת חיית בר מוגנת והנאשם 2 גם בעבירה של צייד ללא רישיון. העבירות נעברו לפני למעלה משנתיים אז עסקו הנאשמים בצייד חיות בר באמצעות רובה צייד, שני סכינים, פנס וזרקור. הנאשמים סרקו את השטח באמצעות הזרקור במהלך נסיעה איטית ברכב, כשהם עוצרים מדי פעם לצורך סריקת השטח. לנאשם 2 לא היה רישיון צייד ועל גבי אחת הסכינים השייכת לנאשם 1, נמצאו כתמי דם של צבי ארץ ישראלי שהינו חיית בר מוגנת.

הנאשמים הינם כבן 42 ו- 40, אין להם עבר פלילי ושניהם אנשים נורמטיביים בעלי משפחות העובדים למחייתם. הנאשם 1 הינו בעל רישיון צייד מזה שנים רבות וכאמור, זוהי מעידתו הראשונה.

שני הצדדים מבקשים לגזור על הנאשמים קנס והתחייבות כאשר התובעת מבקשת כי הקנס יהיה בשיעור גבוה, בהתחשב בעובדה כי מדובר בצבי ארץ ישראל. ואילו הסנגורים מבקשים להסתפק בקנסות בסכומים נמוכים הן משום נסיבות המקרה שאינן מן החמורות והן משום נסיבותיהם האישיות של הנאשמים.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נטושה בשאלת חילוטו של רובה הצייד של הנאשם 1. התובעת מבקשת לחלטו וטוענת כי שעה שנעשית שבאמצעות הרובה עבירה, מן הדין לחלטו ואף מגישה פסיקה בהקשר זה. ב"כ הנאשם 1 מבקש להימנע מחילוט הרובה, לטענתו, מעבר לעובדה כי מדובר בהרשעה ראשונה מסוגה לגבי הנאשם, הרי שאין למעשה כל ראיה ואף טענה ולפיה שימש הרובה לצייד הצבי שדמו נמצא על הסכין. הדם שנמצא על הסכין היה דם יבש וממילא יש להניח לטובת הנאשם 1, כי הצבי שנפגע והותיר את דמו על הסכין לא נפגע במהלך הארוע נשוא כתב האישום. עוד מציין הוא כי הרובה הוא בעל ערך רגשי עבור הנאשם וכי חילוטו במקרה זה יהיה בלתי מידתי. לביסוס טענתו הציג אף הוא פסיקה התומכת בטענתו זו.

התובעת מבססת את החומרה העיקרית בכתב האישום על העובדה, כי מדובר בעבירה הקשורה בצייד של צבי ארץ ישראלי ואולם, עיון בכתב האישום מלמד כי צייד לחוד והחזקת הצבי הארץ ישראל לחוד. אינני רואה כיצד ניתן לקשור את הנאשם 2 לצייד צבאים דווקא שעה שכתב האישום עצמו אינו מציין זאת ומייחס צייד חיות בר. כפי שציינתי גם לגבי הנאשם 1, אין ראיה כי הצייד שבו עסקו הנאשמים באותו הלילה באמצעות הרובה, הוליד פגיעה בצבי ארץ ישראלי, או כי הנאשמים עסקו בצייד של צבי דווקא. כתמי הדם על הסכין מבססים רק את עבירת ההחזקה וזאת בנסיבות קלות יחסית שכן מדובר, כאמור, בכתמי דם בלבד שמקורם אינו ידוע וגם גילם אינו ידוע. בנסיבות אלו אין מקום להעניש את הנאשמים, ובודאי לא את הנאשם 2, עפ"י אמות המידה המחמירות הנוהגות לגבי צייד צבי ארץ ישראלי.

לזכות הנאשמים יש לזקוף את העובדה כי הודו במיוחס להם, גם אם לא בהזדמנות הראשונה, נטלו אחריות למעשיהם וחסכו זמן שיפוטי. כל אלו יילקחו בחשבון בקביעת גובה הקנס וההתחייבות.

אשר לחילוט הרובה. אכן חילוטו של חפץ שבאמצעותו בוצעה עבירה, ובמיוחד רובה ששימוש לצורך ביצוע עבירה – במקרה זה צייד בלתי חוקי, הינו אמצעי יעיל שיש בו כדי להרתיע מפני ביצוע עבירות דומות בעתיד. עם זאת, אין מדובר באמצעי אוטומטי שיופעל בכל מקרה שבו נעשה שימוש ברובה לצורך ביצוע עבירה. כל מקרה ישקל לגופו בהתאם לטיב השימוש שנעשה ברובה, בהתאם לנסיבות ביצוע העבירה ובהתאם לנסיבותיו של הנאשם ובראשן השאלה האם מדובר בארוע חד פעמי או בעבריין חוזר. ראה בעניין זה את רע"פ 1161/04 מחמוד חאג' יחיא נ' מ"י, שם אומר בית המשפט העליון כי החילוט יהיה חריג לכלל והשימוש בו חייב להיות זהיר ושקול. מטרתו של החילוט היא להרחיק את העבריין מן העבירה ולשמש גם כאמצעי חינוכי.

בענייננו מדובר, כאמור, בנאשם שהוא צייד ותיק מזה שנים רבות ואשר מעולם לא חטא בעבירה קלה כחמורה. בענייננו אין כל ראיה כי השימוש ברובה הביא לפגיעה בפועל בחיה כלשהי, לא כל שכן בצבי. הנאשם הוא אדם נורמטיבי ככלל, הוא הודה, הביע חרטה ונטל אחריות מלאה על מעשיו. הפסיקה שהציגה התובעת מתייחסת בעיקר למקרים שבהם הוכח כי כלי הנשק אכן גרם לפגיעה בחיה, או מקרים שבהם מדובר היה במסע צייד שבמהלכו נורו וניצודו חיות בשיטות אסורות ואכזריות ואף תוך הכשלת הפקחים והעלמת ראיות.

המקרה שבפנינו אינו כזה וסבורני כי בנסיבות העולות מכתב האישום, יהיה אכן חילוט הרובה בלתי מידתי.