מדינת ישראל נ' ח'ורי(עציר)

החלטה

1.בפניי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחסד"פ (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

2.כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פציעה כשהעבריין נושא נשק קר – עבירה לפי סעיף 334 + 335 (א) (1) לחוק העונשין.

3.על פי הנטען בכתב האישום המשיב והמתלונן עובדים יחדיו באותו מלון. בין השניים התפתח "דין ודברים" על רקע פניית המתלונן אל המשיב בעניין לבישת מדי עבודה אשר התפתח לויכוח ולהטחת קללות הדדיות ובתגובה דקר המשיב את המתלונן 4 פעמים בגבו ובבטנו התחתונה שבעקבותיהם הובהל המתלונן לביה"ח בניידת טיפול נמרץ.

4.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

5.בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב שתמציתן: הודעת המתלונן ותעודות רפואיות, צילומים ממצלמות האבטחה המתעדות את המשיב במקום האירוע ובשעת האירוע, עדות האחראי על המקום, מר עבאס, ושתיקת המשיב והכחשת המיוחס לו.

6.ב"כ המשיב טוען לכרסום משמעותי בראיות באופן המצדיק שחרורו לחלופת מעצר.

7.לטענת הסנגור יתכן כי היה מעורב אדם נוסף באירוע וזאת בשים לב לכך כי איש לא ראה את המשיב דוקר את המתלונן בפועל, אף לא המתלונן עצמו, ובשים לב ל"נתק" הנטען בין האירוע של הקללות ובין אירוע הדקירה, שעה שעדותו של האחראי, מר עבאס – אשר העיד כי הוא זה אשר הרחיק את המשיב והוציאו מהמלון - הוסיף הוא בעדותו זו כי אין הוא יודע כיצד שב למלון. חיזוק לטענתו זו הינה עדותו של המתלונן בדבר קיומו של "'אורח" אשר התערב לטענתו בשעת התקיפה הפיזית בין השניים וכן העובדה כי רק בחקירתו השלישית הצביע המתלונן על החשוד כמבצע העבירה.

עוד לטענתו, יש ותקיפתו של המשיב את המתלונן הינה בעקבות הגנה עצמית וזאת בשים לב לאיומים בהם נקט המתלונן כלפי המשיב שעה שהלה קילל את אחותו שנפטרה ובשים לב כי בקלטת עצמה רואים כי המתלונן הוא זה אשר החזיק בסכין ורודף אחרי מאן דהוא.

8.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה אשר הונח בפניי, הגעתי למסקנה שהמבקשת הניחה תשתית ראייתית לכאורית כנדרש על פי המבחנים שנקבעו בהלכת זאדה.

אכן, התשתית הראייתית נשענת בעיקרה על עדות המתלונן מיום 17.08.2011. במסגרת עדות זו מפרט המתלונן את השתלשלות האירוע תוך שציין כי ראה את המשיב תוקף אותו (שם, ש' 17) וכי אדם אחר תפס אותו ורק אז נוכח לראות כי דמו נוזל על הרצפה.

עדות זו ניתנה אמנם רק בחקירתו השלישית, ואולם כבר בחקירתו השניה (אשר התקיימה שעות ספורות לאחר הראשונה), הבהיר המתלונן את הרקע לדקירה תוך שהעיד כי מי שדקר אותו הוא זה אשר אליו הופנתה הדרישה בעניין החלפת המדים (שם, בש' 30 – 31).

עדות זו נתמכת אף בעדותו של האחראי מר עבאס, אשר היה עד לעימותים המילוליים ביניהם עובר לאירוע הדקירה. עד זה אמנם העיד כי לא ראה את הדקירה עצמה, ואולם יחד עם זאת העיד לא רק בדבר הויכוח המילולי בין השניים אלא גם הוסיף והעיד כי השניים נותרו לבד בעוד שכל יתר העובדים שהו בחוץ באותה עת.

המשיב כשלעצמו אף הכחיש כי שהה בבית המלון בשעת האירוע, בעוד שהעד עבאס וכן מהצילומים עולה כי אין עוררין בדבר הימצאותו של המשיב במקום האירוע ובשעת האירוע. המשיב אף מכחיש את כל פרטי האירוע כנטען וטען "כי לא קיים ולא נברא".

בדו"ח הפעולה של רס"ב טופחי מיום 14.08.2011, צויין גם כי המשיב ברח מהמקום מיד בהבחינו בניידת וכי נעצר לבסוף רק לאחר מרדף.

מחומר הראיות אותן פירטתי לעיל, עולה איפוא, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת למשיב, מבלי שאקבע בשלב זה כל מסמרות בעניין עוצמתן.

ודוק: כידוע בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים אין ביהמ"ש נדרש לבחון מהימנות ואמינות של דברי המעורבים והוא אינו נדרש לבחון באופן מדוקדק הערכת משקלן של העדויות השונות. די בשלב זה בהודעת המתלונן אשר אינה מופרכת על פניה כדי להקים את התשתית הראייתית הדרושה.

נפסק לא אחת כי על מנת לערער את התשתית הראייתית הלכאורית, הרי ש"על ההגנה להראות בקע של ממש בתשתית הראייתית אשר מאפשר להעריך – כבר בשלב זה – כי גם אם הראיות תעובדנה במסגרת ההליך הפלילי, הסבירות כי הן תובלנה להרשעה אינה גבוהה" (בש"פ 7041/07 יעקב נ' מ"י).

לא מצאתי כי יש בטענות הסנגור כדי להוות בקע של ממש ולא מצאתי בפריכות הנטענת – ככל שאכן קיימת – כדי להפחית באופן מהותי ממשקלן הלכאורי של הראיות – כדרישת הפסיקה.

זאת ועוד, לחובתו של המשיב נזקפת בשלב זה אף שתיקתו בחקירה וחוסר נכונותו לשתף פעולה. המשיב יכול היה לסתור את כל החשדות המיוחסות לו, ואולם ביכר שלא לעשות כן, ובכך תרם לחיזוק הראיות המסבכות אותו לביצוע העבירה המיוחסת לו.