מדינת ישראל נ' זריף(עציר) ואח'

החלטה

נגד המשיבים הוגש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים בגין עבירות כדלקמן:

נגד משיב 1 - תגרה במקום ציבורי, חבלה חמורה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בצוותא, ואילו נגד משיב 2 – הפרת הוראה חוקית, חבלה במזיד ברכב, תגרה במקום ציבורי, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בצוותא, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.

כמו כן, הוגשה נגדם בקשה למעצר עד תום ההליכים.

הרקע לכתב האישום:

המשיבים שהינם אחים, מתגוררים בשכנות עם המתלוננים. עקב סכסוך שכנים טוענים המתלוננים, שהינם בעל ואשתו, כי המשיבים תקפו אותם כאמור בכתב האישום וכאמור בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

אציין כי על פי חומר ראיות בתיק, נגרם למתלונן שבר באף (זאת בהתאם למסמך רפואי), וכן נראית חבלה בפניו וליד עינו השמאלית בתמונות שמצויות בתיק.

המתלוננת 2 טוענת כי הותקפה, הופלה ואיבדה את הכרתה.

המתלונן מציין כי המשיבים עקפו את רכבו, חסמו את דרכו, ירדו אליו בעת שישב ברכב עם בנו הקטין בן ה-3, ותוך כדי כך תקפו אותו באגרוף בפנים, גרמו לשבר באפו, ואילו משיב 2 דקר את הצמיגים של רכבו בכלי חד, וגרם נזק לרכב.

המשיבים מכחישים כי תקפו את המתלוננים, או כי גרמו להם נזק כלשהו. משיב 2, שנמצא במעצר בית מלא בתיק אחר, טוען כי הוא לא עזב את הבית, וכי בזמן שמיוחסות לו העבירות נשוא תיק זה, הוא היה בבית ו"עשה על האש", ואף הביא מס' עדים שתומכים בגרסתו.

לטענת המשיב 1, המתלונן עקף את רכבו בעת שנסע בעיר שפרעם, חסם את דרכו, ירד מהרכב כדי לפגוע בו, אך נתקל במדרכה, נפל ושבר את אפו. תוך כדי כך ניגש המתלונן למשיב, בעט ברגלו, וכתוצאה מכך הוא נאלץ לפנות לקבל טיפול רפואי.

הסניגורים טענו כי אין ראיות לכאורה נגד המשיבים, וכי מדובר בעלילה. הסניגורים ביקשו כי ביהמ"ש יורה על תפיסת מצלמות שמצויות בזירות העבירות הנטענות, ומהן יתברר כי התלונה הינה תלונה שקרית.

לפיכך, ביקשו לקבוע כי אין עילת מעצר, ולחילופין, אם ביהמ"ש בכל זאת יהיה סבור כי קיימות ראיות לכאורה אלה ראיות קלושות מאוד, ואין להיעתר לבקשה לעצור את המשיבים, או לחילופין להורות על מעצר בית.

בדקתי את חומר הראיות ונחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה מוצקות למדי להרשעת המשיבים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

דיון:

ביהמ"ש העליון קבע לא אחת כי ביהמ"ש הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים, איננו יכול לקבוע מהימנות, ואין זה ראוי כי הוא יעשה כן.

עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת זאדה (בש"פ 8087/95 - שלמה זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2), 133 ,עמ' 146-147:

"השאלה אותה צריך השופט לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה - הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר".