מדינת ישראל נ' זרו

פסק דין (הכרעת דין וגזר דין)

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 09/10/12 סמוך לשעה 01:00 עקב הנאשם, יחד עם אחר, אחר המתלוננת - תיירת מאוסטריה, עת צעדה לבדה לכוון שער שכם בירושלים, במטרה לגנוב את התיק שהחזיקה בידה. בהתקרבם למתלוננת החלו השניים למשוך את התיק מידי המתלוננת בכח, תוך שזו מתנגדת להם ואוחזת בחוזקה ברצועת התיק. לבסוף הצליח הנאשם לשחרר התיק מידי המתלוננת וברח יחד עם האחר מהמקום, כשברשותו התיק ובתוכו מחשב נייד ויומן אישי. כתוצאה ממעשיהם נגרמו למתלוננת כאבים בידה, והיא נזקקה לתחבושת אלסטית.

בגין מעשיו אלו הואשם הנאשם בעבירות של תקיפה בצוותא לשם גניבה לפי סעיף 381(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק") ובעבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק .

ביום 14/10/12, טרם שמיעת הוכחות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו הנאשם יודה בעבירות שיוחסו לו , יופנה לקבלת תסקיר מבחן, במסגרתו תיבחן הן שאלת ההרשעה והן שאלת העונש. עם זאת הבהירה ב"כ המאשימה כבר בשלב זה, כי בכל מקרה תעתור להרשעתו של הנאשם בדין. בהתאם להודאתו של הנאשם קבעתי, אפוא, כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וכי שאלות ההרשעה והעונש תיבחנה ותוכרענה לאחר הגשת תסקיר בעניינו.

ביום 23/05/13 הגיש שירות המבחן תסקיר בעניינו של הנאשם, ממנו עולה, כי הנאשם בן כ-19 כיום , רווק, המתגורר בבית הוריו שבשכונת ראס-אל-עמוד במזרח ירושלים . בעת ביצוע העבירות נשוא כתב האישום היה הנאשם בן 18 וחודשיים, ועד אז לא היה מעורב כלל בפלילים. הנאשם סיים 12 שנות לימוד ומאז עובד הוא בעבודות שונות בתחום החשמל והשיפוצים , אם כי איננו מצליח להתמיד במקום עבודה אחד. בנוגע לעבירות דנן, ציין שירות המבחן, כי הנאשם גילה חרטה ונושא באחריות מלאה למעשיו, אם כי ציין גם, כי לדברי הנאשם לא הוא יזם את הגניבה, אלא חברו, אשר שכנע אותו ליטול עמו חלק במעשה. סופו של דבר, לאור עברו הפלילי הנקי של הנאשם, לאור החרטה שגילה - מחד, ורצונו לנהל אורח חיים תקין- מאידך , ולאור התרשמותו של שירות המבחן כי עצם ניהול ההליך הפלילי דנן שימש גורם מרתיע משמעותי עבור הנאשם – בא שירות המבחן בהמלצה להימנע מלהרשיע הנאשם בדין , ולהטיל עליו של"צ בהיקף של 180 שעות .

בטיעוניה לעונש, התנגדה ב"כ המאשימה להמלצת שירות המבחן ועתרה להשית על הנאשם עונש ממשי של מאסר מאחורי סורג ובריח אשר ייתן, לדבריה, מענה לעבירות החמורות שביצע הנאשם. בדבריה הדגישה את העובדה, כי העבירות בוצעו בצוותא חדא עם אחר, וכוונו כלפי תיירת, ובכך פגעו לא רק בסדר הציבורי ובתחושת הבטחון של הציבור, אלא גם בשמה הטוב של מדינת ישראל. לטענת המאשימה , מתחם הענישה בעבירות של תקיפה לשם גניבה נע בין 12 ל-24 חודשי מאסר בפועל , ולאור עברו הנקי של הנאשם יש להשית עליו עונש מאסר ברף התחתון של המתחם הנ"ל.

ב"כ הנאשם, מאידך, ביקש לאמץ המלצתו של שירות המבחן ולהימנע מהרשעתו של הנאשם בדין. לדבריו, המדובר במעידה רגעית וחד פעמית של בחור צעיר אשר מעולם לא חטא בפלילים ומאסרו מאחורי סורג ובריח לא רק שלא יחזיר אותו לדרך הישר, אלא יוביל אותו הישר לתוך עולם הפשע. אשר לעצם ההרשעה- טען כי זו תטביע בנאשם אות קין ותפגע בו הן מבחינה נפשית ותדמיתית והן מבחינה תעסוקתית, שכן בגין ההרשעה לא יוכל הנאשם לקבל תעודת יושר, לא יוכל להוציא רשיון נהיגה על משאית או אוטובוס ואף לא להשתלב בעבודה בשירות המדינה, וכל זאת רק משום שחטא פעם אחת בלבד.

גם הנאשם ביקש לומר דברו וטען: "אני עשיתי דבר לא נכון...אני לומד מהטעות שלי" (ע' 6 ש' 17-20).

דיון

על חומרת העבירות שעבר הנאשם אין צורך להכביר מילים. המדובר בעבירה שבוצעה באישון ליל, במרכזו של איזור תיירותי, וכוונה כלפי עוברת אורח תמימה, תוך פגיעה של ממש לא רק ברכושה אלא גם בבטחונה האישי. נקל לשער את תחושת החרדה והפחד שאחזה במתלוננת עת הותקפה ע"י השניים ואת התסכול וחוסר האונים שחשה לאחר שאלו הצליחו לממש את זממם ולגנוב את תיקה שהכיל מחשב נייד ויומן אישי – פריטים בעלי ערך שלא יסולא בפז, ולו בשל המידע האישי שהם מכילים.

אין ספק, כי עבירות של שוד וגניבה תוך התנפלות על עוברי אורח תמימים (ובעיקר- על קשישים, נשים וילדים, הנחשבים ל"טרף קל") פוגעות בשלום הציבור ומערערות את תחושת הבטחון של האזרחים להסתובב ברחובות הערים, ולאחר שהתרבו מאד הן מחייבות ענישה מרתיעה, כפי שנפסק לא אחת :

"עבירות התקיפה לשם גניבה, ובמיוחד כאשר עבירות אלו מכוונות כלפי החלש ותוך שימוש באלימות הינן חמורות ביותר ויש בהן משום תופעה שיש לעקרה משורש" "(כ'ב השופט ס' ג'ובראן רע"פ 2797/09 חגי גולן נ' מדינת ישראל, עמ' 4 לפסה"ד מיום 02/04/09, פורסם בנבו).

"העבירה בה הורשע המשיב חמורה היא גם בנסיבות בהן לא נעשה שימוש בנשק. היא מבטאת אי קבלה של תפישות היסוד של החברה באשר לכבוד שיש לנהוג בגופו של אדם ובזכותו על רכושו. היא מבטאת תפישה שלפיה כוח הזרוע הוא שמכתיב את ההתנהלות וגורמת לכך שהציבור מתנהל בתחושה של חוסר ביטחון אישי, בידיעה כי פורענות עשויה להתרגש עליו גם בהלכו לתומו ברחוב, מידו של מי אשר מבקש לעשות רווח קל. אותם אזרחים תמימים זכאים ללכת ברחוב מוגנים מפני תוקף ואורב שאינו רואה לנגד עיניו אלא את עניינו שלו. בגזירת הדין בעבירה מסוג זה ראוי כי בית המשפט ייתן את הדעת, לצד נסיבותיו האישיות של הנידון והאפשרות לשקמו, גם לצורך לשלוח מסר ברור לפיו מי שנכון לבצע מעשים מעין אלה צפוי לעונש משמעותי שיבטא גם את פגיעתו הרעה בחברה, לצד שיקולי הענישה האחרים" (כב' השופטת ע' ארבל ע"פ 4177/06 מדינת ישראל נ' מיישריף אבו הוידי, פס' 5 לפסה"ד מיום 21/05/06, פורסם בנבו).  

מעבר לפגיעה בזכות הקנין של הקורבן ובזכותו לשלמות גופו – נלווית למעשה הגניבה גם פגיעה בכבודו של הקורבן כאדם, הנובעת מעצם ההשפלה הכרוכה בכניעתו לתוקף ובלקיחת רכושו הפרטי. ערכי יסוד אלו, עליהם ביקש המחוקק להגן באמצעות העבירות שיוחסו לנאשם, אינם מאפשרים להימנע מהרשעת הנאשם במקרה דנן.

על פי ההלכה שנקבעה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)) הימנעות מהרשעה תתאפשר בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד- ההרשעה תפגע באופן חמור בשיקומו של הנאשם, השני- סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה אינם מאפשרים לוותר על הרשעה מבלי לפגוע בשקולי הענישה האחרים.

הימנעות מהרשעה מהווה חריג לכלל לפיו משקבע בימ"ש כי נאשם עבר עבירה עליו להרשיעו בדין, ועל כן "בית-המשפט לא יעשה שימוש בסמכות מיוחדת ויוצאת דופן של 'הימנעות מהרשעה', אלא, במקרים נדירים כאשר אופי המעשה נושא ההרשעה, ונסיבות אישיות נדירות של נאשם מצדיקות זאת" [י' קדמי, על סדר הדין בפלילים - הליכים שלאחר כתב אישום (חלק שני, תשס"ט – 2009) עמ' 1537].

כאמור, החומרה הטמונה בסוג העבירות דנן מעצם טיבן אינה מאפשרת הימנעות מהרשעתו הנאשם. ואולם, חומרה נוספת טמונה בנסיבות ביצוע העבירות: העבירות בוצעו ע"י הנאשם מתוך תאוות בצע לשמה, תוך שהוא בוחר לו כקורבן אישה הצועדת לבדה בשעת לילה מאוחרת, במקום שהיה ודאי נטוש מאדם. כך גם הנחישות שהפגין הנאשם לממש זממו חרף התנגדותה של המתלוננת מעידה על תעוזה ועזות מצח מצדו. העבירות בוצעו על ידו בצוותא עם אחר והנאשם נטל חלק פעיל ודומיננטי בביצוען. בענין זה אציין, כי אינני נותנת אמון בדבריו של הנאשם לשירות המבחן כי הוא רק "נגרר" אחר חברו, אשר יזם את הגניבה. בהודעה שמסר הנאשם במשטרה הוא טען כי "שניהם ביחד" יזמו ביצוע הגניבה (תשובתו זו של הנאשם צוטטה ע"י ב"כ המאשימה במסגרת טיעוניה לעונש), ללמדך כי הנאשם למעשה לא נטל אחריות מלאה וכנה למעשיו, כפי שציין שירות המבחן בתסקירו.

גם נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן מיוחדות או יוצאות דופן במידה כזו שיש בהן כדי להביא להימנעות מהרשעתו בדין. הנאשם אינו מצוי בפתחו או בעיצומו של הליך שיקומי העלול להיפגע עקב הרשעתו בדין וגם עתידו המקצועי לוט בערפל, שכן מתסקיר שירות מבחן עולה כי מאז סיום לימודיו הוא עובד בעבודות מזדמנות בתחום החשמל והשיפוצים ובמלצרות. אכן, המדובר בבחור צעיר שעברו הפלילי ללא רבב - ואולם בכך לא די, כאמור, כדי להימנע מהרשעתו בדין. אילו ניתן היה להסתפק לשם הימנעות מהרשעה בשני הקריטריונים הנ"ל שעניינם גילו של הנאשם והעדרו של עבר פלילי, ללא הוכחת פגיעה קונקרטית ממשית בשיקומו או בעתידו המקצועי או התעסוקתי של נאשם- אזי התוצאה היתה למעשה הימנעות גורפת מהרשעה של נאשמים רבים מספור, תוך הפיכת החריג של הימנעות מהרשעה לכלל.

אף זאת יש לאמר, נסיון החיים והנסיון השיפוטי מגלים כי עבירות מן הסוג הנדון מבוצעות בדר"כ ע"י צעירים. מכאן, שלרובם עדין אין עבירה פלילית והעתיד של כולם לפניהם.

יחד עם זאת, הנסיבות האישיות הנ"ל של הנאשם יש בהן כדי להשפיע על מידת העונש וחומרתו, ובענין זה תמימת דעים אני עם ב"כ הנאשם כי אין מקום להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל.