מדינת ישראל נ' זמלין ואח'

החלטה

לפני בקשה להורות על זיכויים של הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום מכח הטענה של "אין להשיב לאשמה", ולחלופין להורות על ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

בכתב האישום מיום 26/10/10 יוחסו לנאשמים העבירות של חבלה ברשלנות (לפי סעיף 341 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, להלן: "חוק העונשין"), אי מסירת מידע לעובד בדבר הסיכונים הקיימים במקום העבודה (לפי תקנות 2 +15 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) תשנ"ט-1999, להלן: "תקנות הדרכת עובדים") והעסקת עובד ללא הדרכת בטיחות (לפי סעיף 10+15 לתקנות הדרכת עובדים).

נאשם 1 הואשם בנוסף גם בעבירות של אי גידור משטח עבודה המצוי בגובה של מעל 2 מטרים, ואי התקנת אמצעי בטיחות למניעת נפילתו של אדם (לפי סעיפים 9, 168 בהתאמה לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח-1988 , להלן: "תקנות הבטיחות בעבודה", בצירוף סעיף 225 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970).

א.רקע כללי ודיוני

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 23/04/06 בשעה 08:45 או בסמוך לכך, עסק המתלונן בעבודות פירוק ופינוי של תבניות יציקה מקיר חיצוני של מבנה גשר, בעומדו על גבי פיגום בגובה של 9 מטרים וברוחב של כ-80 ס"מ, אשר לא היה מגודר אותה עת. באופן שאינו ידוע במדויק למאשימה, בעת שהמתלונן עמד על גבי משטח העבודה העליון בפיגום ובעודו מנסה לחבר תבנית יציקה אל אנקול עגורן (מנוף), נפל המתלונן מהפיגום וצנח מטה , לעומק של 9 מטרים. כתוצאה מהנפילה נגרמו למתלונן שברים בפנים, בכף היד ובאגן הירכיים והוא נותר עם נכות צמיתה בשיעור של 63%.

אתר הבניה בו אירעה התאונה הוקם ע"י רמט חברה קבלנית לעבודות בניה בע"מ (להלן: "רמט" או "הקבלן הראשי"), במסגרת פרוייקט להקמת חניון "חנה וסע" אותו יזמה בשדרות הרצל בירושלים, אשר בוצע ע"י חברת י.ב. יובל בינוי והנדסה בע"מ (להלן: "יובל" או "קבלן המשנה"). על פי הנטען בכתב האישום, במועד האירוע היה נאשם 1 מנהל העבודה המוסמך מטעם רמט והאחראי מטעמה על עבודות הבניה באתר, ואילו נאשם 2 שימש כמנהל אתר הבניה מטעם יובל, אשר היתה גם מעסיקתו של המתלונן.

על פי כתב האישום, הנאשמים היו אחראים, מכח תפקידם ומכח הוראות הבטיחות בעבודה לבטחונם של המתלונן ושל יתר העובדים באתר הבניה , וגרמו ברשלנותם לפציעתו של המתלונן, בכך שלא הדריכו אותו בהוראות הבטיחות המתחייבות באתר הבניה. נאשם 1 הואשם בנוסף גם בכך שאפשר ביצוע העבודות על גבי משטח מוגבה מעל הקרקע בלי שדאג לגידורו, ובלי שסיפק למתלונן אמצעי בטיחות למניעת נפילתו מהפיגום, בדמות חגורת או רתמת בטיחות.

טרם מתן תשובתם של הנאשמים לכתב האישום הועלתה על ידם טענה של הגנה מן הצדק, מכוחה עתרו להורות על ביטולו של כתב האישום מחמת שיהוי בלתי סביר בהגשתו, שכן כתב האישום הוגש כארבע שנים וחצי ממועד קרות האירוע, וכחצי שנה טרם תום תקופת ההתיישנות. במסגרת הבקשה טענו הנאשמים, כי השיהוי הרב עלול לפגוע פגיעה ממשית בהגנתם, הן בשל הקושי הניצב בפניהם לאתר עדי הגנה בחלוף זמן כה רב, והן בשל טשטוש זכרונם של העדים בפרשה.

ביום 22/12/11 דחיתי הבקשה לביטול כתב האישום, מן הטעם שלא הוכחה פגיעה ממשית בהגנת הנאשמים עקב השיהוי הרב בהגשת כתב האישום. יחד עם זאת, אפשרתי לנאשמים לשוב ולהעלות הטענה בתום שלב הראיות, לאחר שיישמעו העדים וניתן יהא לעמוד על מידת מהימנותם ועל הנזק שנגרם, ככל שנגרם, להגנת הנאשמים עקב השיהוי.

ביום 05/12/12 וביום 05/02/13 נשמעו העדים מטעם המאשימה, חמישה במספר: המתלונן (ע"ת/1) ; עבד אלחמי אלחמאיסה (להלן: עבד) ואסמעיל אבו-ריאן קאדר (להלן: קאדר) - שני פועלים נוספים שעבדו עם המתלונן על הפיגום ביום האירוע (ע"ת/2, ע"ת/3); הגב' מרינה בולוצקי, מפקחת עבודה במשרד התמ"ת אשר חקרה את נסיבות התרחשות התאונה מטעם אגף הפיקוח על העבודה, וערכה דו"ח חקירה אשר הוגש כראיה (ת/13) מטעם המאשימה (ע"ת/4) ; החוקר שלמה פאר אשר גבה הודעותיהם של הנאשמים ושל יתר העדים בפרשה (ע"ת/5).

בתום פרשת התביעה (ביום 01/05/13) העלו הנאשמים טענה של "אין להשיב לאשמה", ולחלופין חזרו וטענו, כי יש להורות על ביטולו של כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק .

ב. עיקר טענות הנאשמים

ב.1 "אין להשיב לאשמה"

הנימוקים שהעלו הנאשמים במסגרת טענה זו הם במישור העובדתי והמשפטי כאחד.

בפן העובדתי טענו הנאשמים, כי מעדויותיהם של המתלונן ושל שני הפועלים האחרים עולה, באופן חד משמעי, כי נפילתו של המתלונן לא אירעה בעת שעמד על הפיגום או על משטח העבודה העליון שעל הפיגום, כנטען בכתב האישום, אלא עת עמד על השלב האחרון של סולם, שהוצב על גבי הפיגום, והושען על תבנית יציקה הצמודה לקיר הבטון, וכי התאונה נגרמה עקב תזוזתו הפתאומית של המנוף בעוד המתלונן אוחז בשרשרת המחוברת לאנקול המנוף, תזוזה בגינה "נסחב" המתלונן מהסולם אל מעבר לגבולות הפיגום, עד אשר איבד אחיזתו בשרשרת המנוף ונפל מגובה 9 מטרים.

לטענת הנאשמים, לתשתית עובדתית זו, העולה באופן ברור וחד משמעי מעדותם של עדי התביעה עצמם - אין דבר וחצי דבר עם פרטי הרשלנות המיוחסים להם בכתב האישום (קרי- אי גידור משטח העבודה ואי אספקת אמצעי בטיחות למתלונן), שכן גם אילו היו דואגים לגדר את משטח העבודה - לא היה בכך למנוע את נפילתו של המתלונן מהסולם, אל מעבר למעקה הבטיחות, וגם אילו היו מספקים למתלונן חגורה או רתמת בטיחות - לא היה בכך למנוע את פציעתו. בענין אחרון זה טוענים הנאשמים, כי המאשימה לא הוכיחה שרתמת בטיחות היתה עומדת בפני עוצמת ההנפה של המנוף, ולא היתה נקרעת או נתלשת מהמקום אליו עוגנה עקב "סחיבתו" של המתלונן ע"י זרוע המנוף. כדי להוכיח זאת, מטעימים הנאשמים, צריכה היתה המאשימה להביא נתונים בדבר כוחו המיכני של המנוף, המהירות בה הוא נע בעת התאונה ומידת חוזקה ועמידותה של חגורת הבטיחות - דבר אשר לא נעשה ע"י המאשימה, ומשכך היא לא הוכיחה למעשה קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין המחדלים הנטענים בכתב האישום לבין הנזק שנגרם למתלונן. לא זו אף זו, על פי תקנות הבטיחות בעבודה –טוענים הנאשמים- גידור משטח העבודה ואספקת חגורת בטיחות לעובדים הינם אמצעי בטיחות חלופיים (כלומר אילו גודר משטח העבודה - אזי לא היתה כל חובה לצייד את המתלונן ברתמת בטיחות) ומאחר שמעדויות התביעה עולה, כי אי התקנת מעקה לא היתה מונעת נפילתו של המתלונן - ממילא לא ניתן לייחס להם רשלנות בגין אי אספקת חגורת או רתמת בטיחות למתלונן.

במישור המשפטי טוענים הנאשמים, כי לא מתקיים קשר סיבתי משפטי, שכן האופן בו אירעה התאונה הוא "כה נדיר וכה בלתי סביר", עד כי "אף אדם מן היישוב בנעליו של הנאשמים לא יכול היה לצפות את התוצאה" (ס' 81 לבקשה).

כך או כך, טוענים הנאשמים, כי רשלנותו של המנופאי, אשר באה לידי ביטוי בהזזת זרוע המנוף בטרם היה סיפק בידי המתלונן לקשור אליה את תבנית היציקה (ונבעה מכך שהמנופאי הפעיל את המנוף ללא שהיה לו קשר עין עם המתלונן וללא שקיבל הכוונה מאתת מוסמך) - הינה בגדר "גורם זר מתערב", המנתק את הקשר הסיבתי המשפטי (גם אם היה קיים) בין רשלנותם של הנאשמים (ככל שהיתה) לבין הנזק שנגרם למתלונן בגין הנפילה.