מדינת ישראל נ' זכאי ואח'

החלטה

1.ביום 11.6.2012 הגישה המדינה (המבקשת) תביעה לבימ"ש השלום בבאר שבע לסילוק ידם של שני המשיבים ממקרקעין שבבעלותה והמוחזקים ע"י שני המשיבים מזה למעלה מעשרים שנה.

המקרקעין הינם בבעלות המדינה (רשות הפיתוח) ומצויים בתוככי העיר בא שבע סמוך לאפיק נחל באר שבע.

עפ"י הנטען בתביעה קיימת היסטוריה ארוכה של התדיינויות משפטיות ואחרות בין המדינה לנתבעים וכי לנתבעים או מי מהם היו בעבר הרשאות לגבי חלקים מסוימים מהמקרקעין – אולם מזה שנים רבות הם מחזיקים בהם שלא כדין ושלא ברשות ומתוך הסגת גבול בוטה.

כחלוף 10 חודשים, באפריל 2013, הגיש המשיב 2 לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה נגד המדינה למתן פסק דין המורה לה להחכיר לו את המקרקעין הנ"ל "בהתאם לתנאים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א. 52/81".

2.לאחר שהגיש את התביעה בביהמ"ש המחוזי פנה המשיב 2 בבקשה לבימ"ש השלום להורות על עיכוב בירור הליכי תביעת הפינוי (שהגישה המדינה) עד למתן פסק הדין "בתביעה המקבילה" שהגיש לביהמ"ש המחוזי.

המשיב 1 התנגד לבקשה לעיכוב ההליכים – שכן הוא לא הגיש תביעה מקבילה ומבקש כי בימ"ש השלום ימשיך בבירור תביעת הפינוי.

המדינה התנגדה גם היא לבקשת עיכוב ההליכים – זאת כנאמר בתגובתה לאותה הבקשה, הואיל ו"כל דחייה בפינוי המקרקעין עלולה להעיב על המשך ביצוע העבודות בנחל באר שבע לטובת הציבור".

וזאת במיוחד, כאמור באותה התגובה, שעה "שמדובר בפלישה מתריסה במיוחד על רקע מיקומם המרכזי (של המקרקעין)".

3.ביום 20.7.13 החליט בית משפט השלום (כב' השופטת מ. וולפסון) לעכב הליכי תביעת הפינוי נגד המשיב 2 עד לתום בירור התביעה שהגיש בבית משפט המחוזי – אולם באשר למשיב 1 הורה בימ"ש השלום כי הליכי תביעת הפינוי – ככל שהוגשו נגדו – יימשכו בפניו כסדרם.

4.בפני בקשת המדינה לרשות לערער על החלטה זו של בימ"ש השלום. בבקשתה (בסע' 20) מסכימה המדינה כי "...בשני ההליכים תעמוד לדין שאלת זכותם הנטענת של המשיבים במקרקעין, וכי הכרעת בית המשפט המחוזי תשפיע בוודאי גם על השאלות הנדונות בבית משפט השלום".

אולם, נוכח הפיצול שפיצל בימ"ש השלום בין שני המשיבים בקובעו כי על אף עיכוב ההליכים נגד המשיב 2 – יימשכו בפניו ההליכים (בתביעת הפינוי) נגד המשיב 1 – נשלל בכך מניה וביה הגיונו של עיכוב ההליכים הנועד בעיקרו למנוע כפל הליכים.

זאת, הואיל ועפ"י ההחלטה המפצלת – יתנהלו במקביל תביעת הפינוי נגד המשיב 1 בבימ"ש השלום ותביעת המשיב 2 נגד המשיבה בביהמ"ש המחוזי – ואם תידחה תביעתו זו סביר להניח כי ישוב לבימ"ש השלום למניעת פינויו בגדרה של תביעת הפינוי שעוכבה בעניינו. נמצא לטענת המדינה, כי ההחלטה קמא לא רק שאינה מונעת כפל הליכים אלא רב החשש כי כתוצאה ממנה ירבו ההליכים עוד ועוד.

5.יצוין כי בכותרת בקשה זו הוכתר המשיב 1 כ"משיב פורמלי".

על אף זאת, בהחלטתי מיום 1.10.13 הוריתי לשני המשיבים להגיש תגובתם לבקשה עד ליום 15.10.13.

בסדרת בקשות מתמשכות ביקש המשיב 2, בהסכמת המדינה, להאריך המועד להגשת תגובתו – לאור מגעים שהתנהלו בינו לבין המדינה בניסיון להגיע לפתרון מוסכם של המחלוקת.

הבקשה האחרונה הוגשה ב- 2.1.14 והמועד להגשת התגובה נדחה, בהסכמת הצדדים ב- 30 ימים.

ביום 4.2.2014 הוגשה תגובת המשיב 2.

תגובת המשיב 1 - לא הוגשה עד כה.

6.לאחר עיון בבקשת הרשות לערער ובתגובת המשיב 2 הגעתי למסקנה כי יתכן ויש מקום לבחון האפשרות לפיה תורחב ההחלטה קמא לעניין עיכוב ההליכים – גם ביחס לתביעת הפינוי נגד המשיב 1.