מדינת ישראל נ' זין

גזר דין

1.הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין והסעה שלא כדין, לפי סעיף 12(ג)(ב) לחוק הכניסה לישראל. ואלה המעשים: ביום 8.8.2012 הסיע הנאשם 25 שוהים בלתי חוקיים משכם לתוך ישראל, ברכב בו ניתן להסיע 12 נוסעים בלבד. בעת הנסיעה בכביש מספר 1, ירושלים-תל אביב, רכב משטרה סמוי כרז לנאשם לעצור, אך הנאשם המשיך בנסיעה במהירות מעל המותר, עבר בין נתיבי נסיעה ועל קו הפרדה לבן. הנאשם לא שעה לכריזה נוספת, ירד לשול וניסה לנגוח ברכב המשטרה. בהמשך עקף את הניידת, התעלם מעוד כריזה וניסה שוב לפגוע בניידת. סמוך למחלף ענבה, לאחר נסיעה של כחצי קילומטר, שלף השוטר אקדח והנאשם עצר הרכב.

2.הנאשם, יליד 1992, גרוש + 1, סיים תשע שנות לימוד והחל לעבוד בשל הצורך לסייע לכלכלת בית הוריו, ואכן עשה כך עד האירוע הנוכחי. שרות המבחן התרשם כי הנאשם הינו אדם בוגר, מעוניין מאוד לעזור להוריו (אמו חולה בסרטן), נוטל אחריות לעבירות שביצע ומסבירן בצורכי פרנסה מחד, ובבהלה שהשתלטה עליו בעת הכריזה המשטרתית והמרדף מאידך. עוד צוין בתסקיר כי הנאשם מעוניין בשיקום, חושש ממאסר והוא נוטל חלק בקבוצה טיפולית במסגרת שירות המבחן. המלצת התסקיר הינה להקל בעונשו על-מנת שלא ייחשף לחברה עבריינית וכי עצם המעצר וההליך המשפטי מהווה גורם מרתיע ומציב גבולות, ועל כן להסתפק במאסר בעבודות שירות ומבחן לשנה עם שילוב בקבוצה טיפולית ייעודית לנהיגה בטוחה.

3.ב"כ המאשימה טען כי יש לקבוע מתחם ענישה לכל אירוע, שכן הנאשם מעורב בשני אירועים, האחד הסעה של 25 איש שלא כדין והשני המרדף המסוכן. הערך המוגן של הסעה שלא כדין הינו ריבונות ושמירה על רמת ביטחון ושליטתו המתחם הינו בין 15-6 חודשי מאסר. באשר למרדף – הערך המוגן הינו שלומם של משתמשי הדרך בצד הסיכון שיצר הנאשם, ובהתחשב במדיניות ענישה נוהגת המתחם הינו 60-18 חודשי מאסר. לגישת המאשימה, העונש ההולם, בהתחשב בעבר נקי ובחיסכון בזמן מחד ובצירוף שני האירועים מאידך, הינו 4 שנות מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. ב"כ המאשימה הגיש פסיקה התומכת בטענותיו באשר לרמת הענישה הנוהגת ובנוסף ביקש לדחות את המלצת שירות המבחן שלא נתנה משקל מספיק לחומרת העבירות.

4.ב"כ הנאשם טען כי אומנם אין להקל ראש בעבירות, אולם המרדף נמשך 500 מטר בלבד, קרי כמחצית הדקה, ופרק זמן זה נדרש לנאשם להבין מה קורה ולעצור, ומכאן שהסיכון שיצר היה קצר הן בזמן והן במרחק. לפיכך, המצב העובדתי מלמד כי אין חומרה של ממש בהתנהגות הנאשם. הסנגור הפנה לפסיקה בה נקבע כי העונש על עבירה ראשונה של כניסה לישראל שלא כדין הוא מאסר על-תנאי, ומכאן שמתחם הענישה הינו נע בין מאסר על-תנאי לבין חודשי מאסר ספורים. באשר לסיכון חיי אדם, הפסיקה המחמירה עסקה במרדפים ארוכים בהם הוכח במפורש כי התקיים סיכון חיי אדם. לפיכך המתחם גם כאן הינו עד מספר חודשי מאסר בפועל, ועל פי פסיקה שהגיש הסתפקו בתי משפט לא פעם במאסר לריצוי בעבודות שירות.

באשר לנסיבות האישיות, הדגיש הסנגור כי מדובר בבחור צעיר, ללא עבר, שעשה טעות רגעית, למד לקח, הודה וחסך זמן. מאסר לא יועיל ולא יתרום לאינטרס הציבורי. לפיכך עתר לאמץ האפיק השיקומי עליו המליץ שירות המבחן, תסקיר הפותח לראשונה פתח לטיפול שיקומי לתושבי מזרח ירושלים, ועל כן ראוי ורצוי להימנע ממאסר בפועל.

הנאשם אמר כי טעה וביקש הזדמנות להתקדם בחיים.

5.סעיף 40ב לחוק העונשין קובע, כי העיקרון המנחה בענישה הוא ההלימה, קיום של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה, בנסיבותיו, מידת אשמו של הנאשם. העיקרון המנחה נותן בכורה לעיקרון הגמול וכך גם נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, אף שהמחוקק לא התעלם מיסודות ענישה אחרים, הרתעה, שיקום, נסיבות אישיות (ע"פ 1523/10 פלוני נ' מ"י של בית המשפט העליון מפי כב' השופט א. רובינשטיין). סעיף 40ג לחוק העונשין קובע כי מתחם הענישה ייקבע על-פי העיקרון המנחה המבטא את הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו, וכן מדיניות הענישה הנוהגת והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40ט לחוק ובהן תכנון העבירה, הנזק שהיה צפוי ושנגרם, הסיבות לביצוע העבירה, יכולת הנאשם להימנע מהמעשה, הכוח והאלימות שהופעלו, אם הופעלו ועוד. על-פי סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין, כאשר מדובר במספר אירועים עברייניים, יש לקבוע מתחם עונש לכל אירוע בנפרד. לאחר מכן ניתן לגזור עונש נפרד לכל אירוע או עונש כולל.

6.בעובדות כתב האישום ובהרשעה שלפני מתקיימים שני אירועים, המחייבים התייחסות לשני מתחמים: האחד, בעניין הסעה שלא כדין של 25 שוהים בלתי חוקיים; והשני, התנהגות הנאשם כאשר אותר על-ידי המשטרה והמרדף המסוכן שיצר.

באשר להסעה שלא כדין: הערך המוגן הינו ריבונות המדינה, שמירת גבולות המדינה וביטחון תושביה. הפגיעה בערך זה משמעותית בעיקר עקב הסעה של 25 נוסעים בלתי חוקיים לתוך ישראל. באשר לעונש הנוהג: אכן כאשר מדובר בעבירה ראשונה מסוג זה העונש מתון יחסית ולעיתים הינו מאסר על-תנאי וקנס, אולם במקרה שלפניי בנסיבות מחמירות הן בשל התכנון והן בשל כמות השב"חים ודרך הובלתם ועל כן העונש הנוהג הינו מספר חודשי מאסר בפועל. לאור האמור, אני מעמיד מתחם הענישה בגין האירוע של הסעת נוסעים שלא כדין במקרה זה על 8-3 חודשי מאסר.

באשר לאירוע השני – המרדף – סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה: הערך המוגן הינו שלומם של משתמשי הדרך. ערך זה נפגע על-ידי הנאשם באופן ברור. אומנם המרדף היה קצר יחסית, אולם הנאשם קיבל הזדמנויות לעצור, ניסה להימלט תוך סיכון רכב המשטרה, הנוסעים הרבים שהסיע ושאר משתמשי הדרך, נגח ברכב המשטרה ואילצו לרדת לשול. בכל כביש ובוודאי בכביש מהיר כמו כביש מספר 1, נהיגה כזו, גם לאורך 500 מטר בלבד, יוצרת סיכון ברור וחמור, ונזכור כי שליפת האקדח היא שגרמה לנאשם לעצור. העונש הנוהג במקרים כאלה הינו 20-6 חודשי מאסר בפועל, ונוכח הנסיבות בהן סיכן הן את הנוסעים ברכבו והן את שאר עוברי הדרך, המתחם הינו בין 24-8 חודשי מאסר, שהרי לשיקולי הגמול יש מעמד בכורה.

לנאשם אין נסיבות אישיות מיוחדות, אולם יש לתת משקל להודאתו, חרטתו, עברו הנקי וכן להמלצת שירות המבחן. שירות המבחן המליץ להימנע ממאסר מאחורי סורג ובריח, אולם המלצה זו מרחיקת לכת ולמעשה מתעלמת מהבריח התיכון של תיקון 113 לחוק העונשין – עיקרון ההלימה.

בשקללי שני מתחמי הענישה עם הנסיבות לקולא וכן תוך התחשבות במעצר בית שנמשך כשישה חודשים, אני גוזר על הנאשם 13 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו (2.9.2012-8.8.2012), וכן מאסר של 6 חודשים אותו ירצה אם יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירה מסוג פשע.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ב באדר התשע"ג, 4 במרץ 2013, במעמד הצדדים.

יעקב צבן, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: