מדינת ישראל נ' זילבר

הכרעת דין

פתח דבר:

1.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של השתתפות בהתפרעות - עבירה על סעיף 152 לחוק העונשין התשל"ז-1977, והחזקת סכין עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק.

2.כמפורט בעובדות כתב האישום, בתאריך 2/2/13, במהלך פעילות כוחות צה"ל לפינוי מאחז פלסטיני סמוך לכפר בורין, התקהל הנאשם, שהיה רעול פנים, יחד עם עשרות אנשים, בסמוך לצמת יצהר הקטנה, במטרה משותפת לבצע מטרת ההתקהלות בהפרת שלום שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור, וכשהוא מחזיק על גופו שני משורים בעלי להב משונן העונים, כך לשיטת המאשימה, להגדרת סכין, בהתאם להוראת החוק.

גדר המחלוקת

3.הנאשם אישר נוכחותו במקום אך כפר במיוחס לו הן ביחס לעבירת ההתפרעות והן ביחס לעבירה של החזקת סכין. בעניין זה טען, כי אין בהחזקת משור כדי לענות על רכיבי הגדרת "סכין" כמשמעותו בחוק, ובכל מקרה לא החזיקם למטרה אסורה. לאחר שמיעת הראיות בתיק, בדגש על טיעוני ההגנה, דומה כי עומדות לפתחנו שלוש שאלות המחייבות הכרעה, האחת הינה האם נוכחותו של הנאשם בסמוך למקום מעצרו, עונה על הגדרת השתתפות בעבירת התפרעות מכח סעיף 152 לחוק, השתיים הנוספות עוסקות בעבירת החזקת סכין: הראשונה הינה משפטית במהותה ונוגעת לשאלה האם החזקת משור דינה כהחזקת סכין בהתאם לסעיף 184 ו-186 לחוק, במידה שכן, קמה ועולה השאלה השלישית, והיא- האם הוכח כי הנאשם החזיקם למטרה כשרה אם לאו. נדון בשאלות אחת לאחת.

ראיות התביעה

4.באשר להוכחת עבירת ההתפרעות, סמכה המאשימה ראיותיה על שלושה עדים, עת/2-עת/4, המשמשים סיירים במרחב שומרון. בהתאם לעדותו של עת/2, רס"מ אמל חסאן, אשר תיאר את הרקע להגעת כוחות המשטרה למקום, דווח על אירועי הפרות סדר הדדיים בין פלסטיניים ("מקומיים" כהגדרתו) לתושבי ההתנחלות ברכה על רקע הקמת מאהל מחאה של פלסטיניים נגד מדינת ישראל וההתיישבות היהודית באזור יהודה ושומרון (פרו', עמ' 8, ש' 4-7). לא הייתה מחלוקת כי הנאשם לא נעצר במסגרת הפרות סדר אלו, ועד זה לא הבחין בו.

5.עוד העידו עת/2, רס"מ משה משה ועת/4 רס"מ אלי קדוש אשר נמנו על כוחות המשטרה שהגיעו לאזור הכביש הסמוך לישוב יצהר והתמקמו בצמת המכונה "צמת יצהר הקטנה". פעילותם התמקדה בטיפול בקבוצת התושבים היהודים במקום.

כך מתאר רס"מ קדוש את התרחשות האירועים בעדותו (שם, עמ' 12, ש' 6-12):

"היה אירוע של הפס"ד בגבעה. אני לא זוכר את הרקע. זה היה שנה של הפרות סדר הדדיות. פלסטיניים, מיצהר חוות גלעד. כביש 60 סגרנו אותו לגמרי. מצומת בית ליד עד צומת יצהר. היו הפרות סדר רבות..בעצמנו חטפנו שם זריקות אבנים...הגענו לצומת יצהר עמדנו אני ומשה עם רכב טויוטה להובלת עצורים. בגבעה ממול בצד שמאל לכפר בורין עמדו בערך 60 איש ..גם זרקו עלינו אבנים וגם הגיעו מאזור המטעים של הזיתים. אני מדבר רק על יהודים. לנו היה עסק רק עם יהודים. חלקם רעולי פנים וחלקם לא."

באשר לנאשם, מתארים העדים כי הבחינו בו יורד מהגבעה לכיוון הכביש בו עמדו, כשהוא רעול פנים (ראה ת/5), ביחד עם אחרים (עמ' 18 ש' 3,27 ) לבוש במעיל ומסתיר בין כנפיו דבר מה (ע"ת 3 בעמ' 10 ש' 4 ; ע"ת 4 עמ' 12, ש' 13, עמ' 18 ש' 5 ). העדים משה וקדוש הדגישו בעדותם כי הבחינו בתושבים היהודים עומדים בדבוקה אחת במעלה הגבעה, כשבשלב מסוים חלקם ירדו מהגבעה לכיוון הכביש סמוך למיקום ניידת המשטרה. (עמ' 18, ש' 3-4; עמ' 14 ש' 18). בהקשר למספר האנשים שמנתה הקבוצה, תיארו העדים, בדגש לעד קדוש, כי על הגבעה עמדה קבוצה המונה שישים איש לערך אך בחקירתו הנגדית אישר העד שהקבוצה שירדה מהגבעה לכיוון הכביש, ובין חבריה, הנאשם, מנתה בין עשרה לשלושים אנשים בלבד. כמו-כן הודה העד במסגרת חקירתו ע"י ב"כ הנאשם, כי ידויי האבנים של אנשי הקבוצה לעבר כוחות המשטרה אותם תיאר בעמ' 13 ש' 5 ו-21 לעדותו, החלו רק לאחר מעצרו של הנאשם, וככל הנראה בתגובה לכך. (עמ' 14, ש' 10).

6.ביחס להחזקת המשורים, מוסיף ומתאר העד קדוש כיצד הבחין בנאשם ובהתנהגותו החשודה:

"בחור שיורד משם בירידה התלולה לכביש הגיע מולנו, הוא היה עם מעיל, ראיתי הוא מחזיק משהו במעיל והוא הגיע לעברנו אל הצומת..כשראיתי את זה אמרתי למשה זה הבחור עם המעיל, אנחנו בקשר עין ומשה קלט את הקטע, ניגש אליו ובא לתפוס אותו. הבחור התחיל לרוץ. החל מרדף רגלי והוא נעצר" (עמ' 12, ש' 12-15)

ובהמשך עדותו מוסיף:

"אני רואה את הנאשם מכניס דבר מה שנראה כמו סכין, או משהו כזה, בשמש זה הבהיק לי כמו סכין. משה הגיע לפני. עצר את הבחור עצרנו ביחד, משה הודיע לו שהוא עצור, לפני זה הוא זרק את שני המסורים, תפסנו אותם כמוצג" (שם, ש' 30-32)

ובאותו בעניין מוסיף העד משה:

"מה הוא הלך לעשות עם זה אני לא יודע. עצם ההחזקה ושזה מוסתר. יש פועלים שמסתובבים עם זה ביד ואין שום בעיה" (עמ' 11, ש' 27-28).

עבירת ההתפרעות

7.לשיטת המאשימה, מאחורי התקהלות הנאשם ויתר חבריו בזירת האירועים, בסמוך למטעי הזיתים של כפר בורין הפלסטיני, עומדת מטרה משותפת אחת והיא הפרת השלום תוך יצירת פרובוקציות במוקדי חיכוך, במטרה להטיל אימה על האוכלוסייה המקומית. לחיזוק טענתה זו, מפנה המאשימה לכך שלא הוכח טעם לגיטימי לשהות הנאשם וחבריו באזור, למועד האירועים- צהריי יום שבת כשעסקינן בציבור המנהל אורח חיים דתי, ולכך שהגיעו למקום לאחר שהתנהלו אירועי הפרות סדר נוספים בסמוך. עוד הוסיף ב"כ המאשימה, כי אם בית המשפט יסבור כי אין די ראיות להרשיע הנאשם בעבירה של 'התפרעות', הרי התשתית הראייתית שהוכחה ע"י המאשימה מולידה, מעל לכל ספק, הרשעתו בעבירה חלופית של 'התקהלות אסורה' בניגוד לסעיף 151 לחוק (סיכומי המאשימה, עמ' 36, ש' 15-16).