מדינת ישראל נ' זידאן(עציר)

החלטה

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו פריצה לרכב בכוונה לגנוב, גניבה, והיזק לרכוש במזיד.

עפ"י עובדות כתב האישום, ביום 4.3.14 בסמוך לשעה 22.00, התפרץ המשיב לרכבו של המתלונן וגנב מתוכו רכוש רב שכולל כלי עבודה למיניהם, שואב אבק לרכב, רישיון רכב וכן מכשיר רדיו דיסק שהיה מותקן ברכב ונתלש ממנו על ידי כך שהמשיב שבר את לוח השעונים ותלש את המכשיר.

הדיון בתיק נסב על קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר.

במסגרת בקשתה, הפנתה המבקשת, בין השאר, להודאת המשיב, הודעות הפקחים העירוניים, דו"ח הפעולה של השוטר, לרכוש שנתפס עם המשיב ולהודעת המתלונן שמזהה את הרכוש כרכושו – חומר המהווה לדידה ראיות לכאורה הקושרות את המשיב לביצוע העבירות המיוחסות לו.

עוד טענה המבקשת, כי במקרה דנן מתקיימת עילת מעצר המצדיקה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו, שכן מעשיו בוצעו על רקע התמכרותו לסמים ולשם מימונם. המבקשת הוסיפה בהקשר זה, כי לחובת המשיב הרשעות רבות בעבירות רכוש וסמים.

לעומת זאת טען הסניגור לפגמים שונים אשר נפלו בכל מה שקשור בהליך החיפוש, בהליך העיכוב ובהליך המעצר באופן שמוביל למסקנה, כי יש לפסול הודאת המשיב וכן את הראיות (הרכוש) שהושגו בעקבות הליך החיפוש על גופו ובכליו של המשיב.

עוד טוען הסניגור, כי גם אם נאמר שקיימות ראיות לכאורה, הרי שלא מתקיימת עילת מעצר, שכן מדובר בעבירת רכוש בודדת שלא בוצעה בצוותא עם אחר או תוך תחכום מיוחד מצד המשיב, וכי המעשה בוצע לאחר 5 שנים שבמהלכן המשיב לא ביצע עבירת רכוש או כל עבירה אחרת. הסניגור הוסיף, כי בשנים האחרונות המשיב אינו צורך סמים קשים אלא מטופל במתדון (תחליף סם) והעבירות המיוחסות לו בוצעו על רקע מצוקה כספית אליה נקלע ולשם רכישת מתדון.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק החקירה ובפסיקה שהוגשה לעיוני מטעם שני הצדדים, אני בדעה כי במקרה דנן קיימות ראיות לכאורה למכביר ועילת מעצר בשל מסוכנות המשיב לרכוש הציבור.

עיון בתיק החקירה מגלה באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים, כי החיפוש בוצע ע"י השוטרים אשר הגיעו במקרה למקום בסמוך מאוד לאחר שהפקחים העירוניים ניגשו אל המשיב ושוחחו עמו.

מהודעות הפקחים ניתן להתרשם, כי הבחינו במשיב מחזיק בתיק ובשקיות עם רכוש רב ואף הצליחו לראות חלק מהרכוש, אך עם הגעת הניידת המשטרתית הטיפול במשיב הועבר אל השוטרים והם עצמם עזבו את המקום כדי לטפל במשימות אחרות.

חיזוק לאמור ניתן למצוא בדו"ח הפעולה של השוטר ארתור שניידלדר אשר תיאר כי ערך חיפוש על גופו של המשיב ובכליו בהסכמתו המלאה ולאחר שהעמיד אותו על זכויותיו בקשר להליך החיפוש.

ואם לא די בכך, הרי שהמשיב עצמו מאשר בחקירתו במשטרה, כי מי שביצע את החיפוש הם השוטרים.

די בכך כדי לדחות טענת הסניגור לגבי פגמים שנפלו בהליך החיפוש. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם אומר כי נותר ספק כלשהו ביחס לזהות מבצע החיפוש, קרי אם היו אלה השוטרים המוסמכים לכך או שמא הפקחים העירוניים שאין להם סמכות שכזו, מקומו של ספק זה להתברר בהליך העיקרי ולא בתיק המעצר.

אשר להודאה אשר נגבתה מהמשיב – הסניגור טען כי הודאה זו שכוללת הודאה מלאה של המשיב בביצוע העבירות המיוחסות לו נגבתה ממנו תוך שלילת זכות ההיוועצות בעורך דין. ולראיה, בדו"ח הקצין הממונה בדבר מעצרו של המשיב נרשם, כי העצור ביקש לדבר עם עורך דין כאשר הובא לתחנת המשטרה.

ספק בעיניי אם אכן הייתה הפרה כלשהי של זכות היוועצות בעורך דין. אומנם בסעיף 10 לדו"ח הקצין הממונה, מופיע תחילתו של סימון ברובריקה המתייחסת לרצון העצור "להודיע על מעצרו לעורך דין ולאדם הקרוב אליו", אך הסימון אינו מלא ובסעיף שבא אחריו סומן באופן מלא, כי "העצור אינו רוצה להודיע לאיש על המעצר", זאת לאחר שהוסברה לעצור זכותו למסור "הודעה על מעצרו ועל מקום הימצאו לאדם קרוב אליו ולעורך דין שינקוב בשמו", כאמור בסעיף 4 לדו"ח.

במאמר מוסגר אציין, כי בדיון מעצר הימים אשר התקיים בפניי המשיב אישר כי ביקש שלא להודיע לאיש על מעצרו. ואולם, העיקר לענייננו הם דברי המשיב בחקירתו במשטרה אשר הועמד על זכותו להיוועץ עם עורך דין, אך הוא ויתר באופן מפורש על זכות זו.

לסיום הדיון בנושא הראיות, אני דוחה את השגות הסניגור לגבי זיהוי הרכוש ע"י המתלונן. הגם שאין בפניי תיעוד לגבי ביצוע 'מסדר זיהוי' לפריטים שנתפסו, אך די בשלב זה בהודעה של המתלונן במשטרה, שבה מסר כי הגיע לתחנה כדי לזהות את הרכוש אשר הוצג בפניו והוא זיהה שכל הרכוש הוא שלו.

לסיכום, תיק החקירה מגלה די והותר ראיות לכאורה אשר יש בהן פוטנציאל להרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לו.

אשר לעילת המעצר – צודק הסניגור בכך כי עסקינן בעבירת רכוש בודדת אשר בוצעה לאחר "הפסקה" של 5 שנים בין המקרה שבנדון לבין ההרשעה האחרונה שלו בגין עבירת רכוש ועבירות נוספות של אחזקת סמים לצריכה עצמית אשר בוצעו בשנת 2008, אך ההרשעה בגינן ניתנה בשנת 2010.