מדינת ישראל נ' זיאדנה

פסק דין

עניינה של הבקשה המונחת להכרעה בפניי, בבקשה שהגיש המבקש להורות על דחיית או עיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי שהוצא ביחס למבנה שנבנה על ידו.

כבר בפתח הדברים ייאמר כי נוכח העובדה שטענות המבקש לבשו ופשטו מיקוד משפטי, פעם בכה ופעם בכה, סבורני כי הכרח לפרוס היריעה העובדתית במלואה, ומתוך שכך, לעמוד על טענות המבקש הרלוונטיות כיום.

רקע עובדתי

ביום 23.12.13 הגישה המשיבה בקשה דחופה להארכת מועד לביצוע צו הריסה מנהלי, בהתאם להוראות סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

בו ביום, ניתנה החלטתי, בה קבעתי כי נוכח נימוקי הבקשה, ובשים לב לאילוצים המפורטים במסגרתה, אני מורה על הארכת מועד ביצוע הצו עד ליום 28.2.14.

ביום 8.1.14 הגיש המבקש בקשה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, בטענה כי "כל שעשה המבקש הוא שיפוץ מבנה עקב בלאי, שכן, המבנה הוקם בשנת 1993" (ס' 3 לבקשה), ועוד נטען כי "בית זה נכלל במסגרת ההסדר הסופי שאמור להתקיים" (ס' 4 לבקשה).

בהחלטתי מאותו היום ציינתי כי חרף הוראות תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), הבקשה הוגשה באיחור, וכי לגופו של עניין, המבקש לא הוכיח כי קיימת לו זכות מוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, שכן, אמירה כללית כי המבנה נבנה על ידו לפני כ-20 שנה, אינה עונה על הכרח חובתו לפרט זכות מוכרת.

חרף האמור, הוריתי על עיכוב ביצוע הצו בכפוף להפקדה כספית מתאימה, ובה בעת, נקבע דיון בנוכחות המצהירים.

עוד בטרם התקיים הדיון, ביום 13.1.14 הגישו הצדדים הודעה ובקשה מוסכמת, בה הסכימו "לפנים משורת הדין", כי המבקש יהרוס בעצמו את המבנה, נשוא הבקשה, עד ליום 31.3.14, וכי ככל שלא יעשה כן - תהא המשיבה רשאית לבצע את ההריסה, החל מיום 1.4.14 ועד ליום 1.7.14.

בסעיף 3 לבקשה, עליה היו חתומים באי כוח הצדדים, נכתב:

"המבקש מצהיר כי ידוע לו והוא מסכים כי היה ולא יבצע את ההריסה עד למועד הנדחה, והיה המשיבה תיאלץ לבצע את ההריסה מכוח צו ההריסה המנהלי נשוא תיק זה, הרי שהמשיבה תהיה זכאית לתבוע הימנו את מלוא הוצאות ההריסה, ובכלל זה, עלויות קבלני הביצוע, עלויות כוחות הליווי המשטרתי וכיוצא בזאת, סכום המוערך בעשרות אלפי ₪".

נוכח האמור, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.

כשבועיים טרם תום המועד לביצוע ההריסה העצמית על ידי המבקש, הגיש המבקש, באמצעות בא כוחו החדש, עוה"ד ארז ביטון, "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע ודחיית מועד ההריסה". עיקר טענות המבקש, ככל שניתן לחלץ תובנה קוהרנטית מתוך עירוב הטענות, הינה כי מדובר באזור שיש לגביו אופק תכנוני, ועל רקע זאת, "...(ש)אין זה מן הראוי כי המשיבה תחריג או תפלה את המבקש משכניו באלזיאדנה" (ס' 4 לבקשה), בשים לב לכך שלגבי מבנים אחרים באזור, ניתנו על ידי המשיבה הסכמות לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה.

המבקש לא נתן דעתו להסכמות אליהן הגיע עם המשיבה, כאשר היה מיוצג על ידי בא כוחו הקודם, עוה"ד מוטי יוסף, ולא הבהיר מה טעם לא העלה טענות אלה במועד מוקדם יותר.

אחר שעמדתי בהחלטתי מיום 18.3.14 על כלל הכשלים המלווים את הבקשה, הגיש המבקש "בקשה דחופה להבהרה", ובה חזר וטען כי המשיבה נוקטת איפה ואיפה בינו לבין בעלי מבנים אחרים המצויים בסמוך, וכי ככל שהמשיבה חולקת על טענותיו, הוא מבקש לזמן לדיון את "המפקח האחראי באלזיאדנה מר ברק לדיון" (ס' 11 לבקשה).

באשר לשאלה מדוע לא העלה המבקש טענותיו במועד מוקדם יותר, ציין ב"כ המבקש:

"המבקש היה מודע לחלק ניכר מטענותיו רק ביום ה-13.3.14, היום בו הגיע למשרד הח"מ בפעם הראשונה, ועל כן, טענות אלה הועלו רק עתה, ויש בהם כדי שינוי נסיבות מהותי למקרה דנן, וזאת בהתאם לחוק" (ס' 8 לבקשה מיום 19.3.14).

בהחלטתי מיום 19.3.14 ציינתי כי דומה שטענות המבקש בנדון, משקפות מאליהן, בתמצית, את עמדתו, לפיה, די בעצם העובדה ששכר שירותי ייצוג משפטיים חלופיים, אחר שההליך הסתיים, כדי לשנות מסופיות הדיון שליוותה את ההסכמה הדיונית, שקיבלה תוקף של החלטה שיפוטית ביום 13.1.14.

הגם שכך, הוריתי על עיכוב ביצוע הצו בכפוף להפקדה כספית, תוך מתן זכות תגובה למשיבה, וקביעת מועד דיון עוקב.